בש"פ 3455/03 מדינת ישראל נגד פלוני

המשיב בבש"פ 3455/03, הוא העורר בבש"פ 3804/03 (להלן אכנה אותו - המשיב ), עומד לדין לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות קשות ביותר שעניינן אינוס בת זוגו מספר רב של פעמים ובמשך תקופה ארוכה, ביצוע מעשה סדום בבת זוגו תוך שימוש באלימות ובאיומים, ובמעשי התעללות שונים וקשים בבת הזוג. העבירות המיוחסות למשיב עבירות רבות הן, ובהן תקיפות, כליאת שווא, איומים, מעשי אינוס, מעשה סדום ועוד. עם הגשת כתב האישום הורה בית משפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובקשה לעיון חוזר נדחתה הן בערכאה ראשונה הן בערר. בהחלטתו בערר כתב השופט לוי כי אל-מול ציפיותיו של המשיב להשתחרר ממעצרו "עומדת הסכנה המוחשית לשלמותה של המתלוננת ובריאותה". בעבור תשעה חודשים והוא במעצר מבקשת עתה המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. בא-כוח המשיב מתנגד לבקשה, ובנוסף למסמכים שהוגשו לפניי הוספתי ושמעתי טיעונים על-פה מפי באי-כוח בעלי הדין.

ביני לביני החלה המתלוננת מעידה בבית המשפט, ומשחזרה בה מהאשמותיה כלפי המשיב הוכרזה כעדה עויינת ונחקרה על ידי המדינה בחקירה נגדית. חקירה נגדית זו נסתיימה אך אתמול, יום 27 באפריל, ועתה מזומנת חקירתה הנגדית של המתלוננת בידי בא-כוח המשיב. בטענתו כי אין להיעתר לבקשת המדינה וכי אין להאריך את מעצרו של המשיב, הסתמך בא-כוח המשיב בחוזקה על חזרתה-בה של המתלוננת מהודעותיה במשטרה, ולטענות אלה השיבותי כי מקומן הראוי הוא בבית משפט קמא, בבקשה לעיון חוזר, ולא לפניי, בדוני בבקשת המדינה להאריך מעצר. אכן, אין לשלול מכל-וכל כי לעת בקשה להארכת מעצר יידון נושא כירסום שחל במערך הראיות של התביעה. ואולם במה דברים אמורים, במקום שמיבנה שבנתה התביעה קרס לחלוטין, או כמעט לחלוטין. לא כן ב"כירסום מן המניין", שיש להידרש לו, בראש ובראשונה, בבקשה לעיון חוזר. בשולי הדברים אעיר, כי בשים לב לעבירות הקשות שהמשיב עומד עליהן לדין, חזרתה-בה של המתלוננת מהודעותיה במשטרה מעלה הרהורים לא-קלים באשר לשאלה אם דיברה המתלוננת אמת במשטרה או בבית המשפט. אסתפק בדברים אלה ולא אוסיף.

בתיתי דעתי למעשי האלימות הקשים המתוארים בכתב האישום, סבורני כי האובססיביות שהמשיב נוהג בה מהווה סכנה למתלוננת גם כיום. פירוש הדברים אינו אלא זה, כי מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת בעינה עומדת הגם שזו חזרה-בה מתלונותיה כלפי המשיב. מהיבט זה של מסוכנות, לא-כל-שכן שהמתלוננת טרם סיימה להעיד בבית המשפט, ראוי לדעתי להיעתר לבקשת המדינה.

ואולם קושי לא מעט נתקלתי בו משעיינתי בלוח השמיעה של המשפט. כתב האישום הוגש לבית המשפט ביום 24.7.02 (לאחר מעצר של ימים אחדים), וישיבת ההוכחות הראשונה לא היתה אלא ביום 31.3.03, דהיינו, לאחר למעלה משמונה חודשים. המשיב היה עצור אפוא למעלה משמונה חודשים תמימים ומשפטו אך החל. מערכת זו של שמיעת משפט קשה להשלים עימה, ואם כך ככלל, לא-כל-שכן שמאז יום 31.3.03 לא היתה אלא ישיבת הוכחות אחת נוספת (ביום 27.4.03) והמשך המשפט קבוע עתה אך לשני מועדי הוכחות נוספות, 27.5.03 ו- 28.5.03. אינני מקבל את טיעונה של המדינה כי מיקצת מן העיכוב יש לזוקפו לחובתו של בא-כוח המשיב. אכן, בא-כוח המשיב סירב לקיים שתי ישיבות הוכחות שהוצעו לו - בימים 24 ו-26 במארס 2003 - אלא ששני מועדי-הוכחות אלה הוצעו לסניגור בישיבה שהיתה ביום 9.3.03, דהיינו, פחות משבועיים מראש, ואין פלא בדבר שהסניגור הודיע כי מועדים אלה תפוסים ביומנו בישיבות אחרות. אכן, רעה חולה היא שמשפטים של נאשמים נשמעים כך בעצלתיים, וניתנת האמת להיאמר כי נתלבטתי לא מעט אם להיעתר לבקשת המדינה ואם לאו. ואם החלטתי לבסוף להיעתר לבקשה, אין זאת אלא שאני חושש לשלומה של המתלוננת על אף חלופת המעצר שהוצעה בידי בא-כוח המשיב. בא-כוח המשיב טען כי בנסיבות העניין ניטל עוקץ המסוכנות של המשיב, אך דעתי אחרת היא. אני עומד אפוא להיעתר לבקשת המדינה.

אוסיף עוד ואומר כי ראוי שבית משפט קמא ייוועץ בבאי-כוח בעלי הדין ויראה לנהל את המשך המשפט על דרך זו, שבמהלך תשעים הימים שאני עומד להורות עליהם יסתיים המשפט בהכרעת דין או בגזר דין, לפי העניין.

הערר בבש"פ 3804/03 עררו של המשיב הוא. משחזרה-בה המתלוננת, בעדותה בבית המשפט, מהאשמותיה כלפי המשיב - על כך עמדנו כבר בדברינו למעלה - הגיש בא-כוח המשיב לבית משפט קמא בקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטת המעצר ולשיחרורו של המשיב ממעצרו. משהובאה בקשה זו לעיונו, החליט בית משפט קמא כי בשים לב לבקשת המדינה להארכת המעצר בתשעים ימים, אין טעם בקיום הדיון בבקשה לעיון חוזר. משקבע כך, החליט בית משפט קמא למחוק את הבקשה. בהחליטו כפי שהחליט נתפס בית משפט קמא לשגגה, ולו משום שהבקשה להארכת מעצר בקשה היא לעצמה והבקשה לעיון חוזר בקשה היא לעצמה. ואם תאמר, כפי שהחליט בית משפט קמא ביום 13.4.03, כי אין טעם לעיון חוזר בהחלטת המעצר הואיל ועניינו של המשיב יעלה ממילא לפני בית המשפט העליון "תוך 10 ימים" (כלשונו של בית משפט קמא), אף אני אומר כי יום מעצר יכול להידמות לנצח, ולא היה כל הצדק כי בית משפט יתלה עצמו בדיון שעתיד היה להתקיים לפני בית המשפט העליון. שומה היה עליו על בית משפט קמא להידרש לבקשה לעיון חוזר, וחובתו זו לא נגרע ממנה כהוא-זה אך באשר אמור היה להיערך דיון בהארכת המעצר בבית המשפט העליון. בנסיבות אלו אני עומד לקבל את הערר על החלטת המחיקה בב"ש 90947/03 ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא לדיון בבקשה לעיון חוזר לגופה. להבהרה אוסיף את שאמרתי כבר לעיל, כי בהחלטתי לא נדרשתי כלל לנושא כירסום הראיות וכי נושא זה זכאי המשיב להעלותו לפני בית משפט קמא בדיון שיהיה לפניו.

סוף דבר: אני נעתר לבקשת המדינה ואני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בבש"פ 3455/03 בתשעים ימים החל ביום 23.4.03 או עד מתן פסק דין בת"פ 1142/02 (מחוזי, תל-אביב-יפו) לפי המוקדם.

אשר לבש"פ 3804/03, אני מחליט לקבל את הערר ואני מורה על החזרת הדיון לבית משפט קמא לדיון בבקשה לעיון חוזר לגופה.

היום, כ"ו בניסן תשס"ג (28.4.03)

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03034550_G04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il