בש"פ 3462/02 מדינת ישראל נ. מוחמד זטאם

(משיב 1)

בתאריך 28.3.02 נפגש המשיב 1 עם הנאשם האחר בתיק זה, סאטי אגבריה. זה האחרון מסר למשיב אקדח על מנת שישא אותו אל תוך אום-אל-פחם, ובעת שעשה את דרכו לשם הבחין משיב 1 ברכב משטרתי, ואנשיו עצרו אותו.

המשיב הודה בעובדות אשר יוחסו לו, והסביר כי סאטי התקשר אליו וביקשו להגיע למקום מפגש על מנת לקבל את האקדח ולהעבירו לאום-אל-פחם. הוא הוסיף ומסר, כי ביקש מסאטי לאפשר לו לירות באקדח, אך סאטי טען באוזניו כי האקדח אינו תקין ("הקפיץ מקולקל").

בית המשפט המחוזי בחיפה, בפניו עתרה המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים, קבע כי בידי העוררת תשתית של ראיות שיש בהן לבסס הרשעה. חרף זאת, החליט בית המשפט לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים, לאחר שקבע כי מדובר במי שטרם נשא בעונש מאסר, העתיד להנשא בקרוב, ואשר יש להניח כי יבין היטב את הסיכון הכרוך בהפרתם של תנאי השחרור.

על החלטה זו עוררת המדינה, ועל פי השקפתי ערר זה בדין יסודו.

בית המשפט המחוזי נתפס לטעות, כאשר הניח לזכות המשיב כי הוא לא נשא בעונש מאסר. עיון בגיליון הרישומים הפלילים של משיב זה מלמד, כי בחודש אפריל 1998 נגזרו לו 18 חודשי מאסר בגין עבירות פריצה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. זאת ועוד, אותו גליון מלמד שלמשיב הרשעות נוספות, וביניהן בריחה ממשמורת חוקית. אך לא בכך בלבד מתמצה הצורך להחזיק את המשיב במעצר, אלא גם בעובדה שהימים האלה אינם ימים רגילים, הואיל ורבים עושים שימוש תכוף בנשק, הן לצורך פיגועים חבלניים והן במהלך ביצוען של עבירות פליליות, וכתוצאה ממעשים אלה קיפחו רבים את חייהם ורבים אחרים נפצעו.

נראה שגם לחוקרים לא נהיר מה באמת התכוונו המשיב וחברו לעשות עם הנשק, אך בשילוב שבין מי שכבר חטא בפלילים עם החזקתו של נשק שלא כדין, גלומה סכנה רבה לבטחון הציבור. אם תוסיף לכך את החשש שהמשיב יימלט מאימת הדין כפי שעשה בעבר, נראה שאין עוד מנוס ממעצרו, מאחר ואין בנמצא חלופת מעצר העשויה לבטל את מסוכנותו ולהבטיח שיתייצב למשפטו.

לפיכך, אני מקבל את הערר, ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.