בש"פ 3509/98 יעקב אברג'ל נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי (ת.פ.ח. 10153/98) בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, העורר תכנן את השוד עם הנאשם השני בתיק, רונן סייג, והשניים הצטיידו בסכין ובכובע. הם הגיעו לתחנת דלק בהרצליה, העורר יצא מהרכב, עוטה על פניו סמרטוט, חבוש בכובע ואוחז בסכין, ותוך איומים שלף מכיסו של עובד בתחנת הדלק (להלן - המתדלק) סכום של 360 ש"ח. הנאשמים נעצרו ישובים ברכב זמן קצר לאחר הארוע, כאשר ברכב היה אדם שלישי בשם צביקה מכלוף (להלן - מכלוף), שהוא בעל הרכב.

בית המשפט המחוזי (השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא ביסס את החלטתו על הראיות הבאות. בתוך הרכב נמצאו כובע, חולצה וסכין - שלושתם מתאימים לתיאור שמסר המתדלק; אמנם המתדלק לא הצליח לזהות את הסכין, אך הציור והתיאור שמסר תאמו את מאפייני הסכין; העורר הודה שהכובע והחולצה שנמצאו ברכב הם שלו; שני הנאשמים, המכחישים שהיו בתחנת הדלק, לא הצליחו להציב גירסה אמינה בקשר למקום המצאם לפני האירוע ועובר לאירוע; עדותו של מכלוף כי שני הנאשמים לקחו ממנו את הרכב, וחזרו עם הרכב כדי לאסוף אותו, מספר דקות לפני שנתפסו על ידי המשטרה; ולבסוף, אמירות מפלילות של העורר בעימות עם הנאשם השני, שהוקלט על-ידי המשטרה.

בערר זה, העורר לא חולק על קיומן של ראיות לכאורה המפלילות שניים משלושת האנשים שנתפסו יושבים ברכב, אלא טענתו היא שקיימת אפשרות ממשית לטעות בזיהוי העורר כאחד משני מבצעי השוד. כלומר, העורר למעשה רומז על האפשרות שבעל הרכב, מכלוף, הוא ולא העורר היה המשתתף השני בשוד. לטענתו, תיאור השודד שמסר המתלונן אינו תואם את התיאור של העורר, אלא מתאים יותר לתיאורו של מכלוף, ושחרורו של מכלוף בשל אליבי קלוש, לפיו נראה סמוך לשעת ביצוע השוד במועדון הימורים באלנבי, מעלה את החשש שבפועל מחליפים בין העורר למכלוף. עיקר הטיעון הוא לעניין התיאור שמסר המתדלק לגבי צבע עורו של השודד כשחום, בעוד שהעורר הינו בעל צבע עור בהיר, וכן תיאורו של המתדלק את פניו של השודד כפנים לא חלקות. לטענת העורר, המנעות המשטרה מלבצע מסדר זיהוי חי, על אף נכונותו של העורר לכך, מהווה מחדל היוצר עיוות דין.

לדעתי, בנסיבות המקרה שלפנינו, העובדה שלא נערך מסדר זיהוי אינה יוצרת כירסום ממשי בתשתית הראייתית הקיימת. ראשית, לפי המתדלק, השודד עטה על פניו סמרטוט, כך שלא נראה כי יש טעם רב בעריכת מסדר זיהוי. כך גם, את תיאור פניו של השודד כלא חלקות ניתן לייחס לסמרטוט שכיסה את פניו. שנית, צבע העור הוא פרט אחד מתוך מספר פרטי זיהוי שמסר המתלונן, שרובם תאמו לחפצים ולפרטי הלבוש שהעורר קשר עצמו אליהם. מעבר לכך, ישנן ראיות נסיבתיות נוספות הקושרות את העורר לשוד. כאמור, העורר הודה כי הכובע והחולצה שנמצאו ברכב הם שלו. יש גם אמירה של העורר הקושרת אותו עם הסכין, בכך שהוא מספר שהוא ראה אותה בתא המטען ונגע בה במהלך הנסיעה ברכב. במהלך עימות משטרתי עם הנאשם השני, אמר לו הנאשם השני "משוגע אתה, אל תודה בחקירה". לעניין האליבי, לטענת העורר, הוא לא עזב אותו יום את תל-אביב, אלא הסתובב ברחוב אלנבי בליווי בחורה, שאותה אין בידו לאתר. עם זאת, כאשר נתפס אמר לשוטרים שהוא לא זוכר איפה היה אותו יום, ובגירסה אחרת מסר שהיה ביפו. בנוסף, הנאשם השני בתיק מסר גירסה שקושרת עצמו לעורר, ואמר שאת רוב היום בילו יחדיו. בהתחשב בכך שיש מספר גירסאות, בית המשפט לא יבחן בשלב זה איזה מן הגירסאות מהימנה עליו, אלא ניתן להסתפק בקביעת בית המשפט קמא כי העורר לא הצליח להביא בפני בית המשפט גירסה קונסיסטנטית למעשיו בעת השוד.

לסיכום, לאחר שעיינתי בחומר החקירה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת, המבוססת על הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, לשם מעצר העורר עד תום ההליכים.

משנקבע כי קיימת תשתית ראייתית המספיקה למעצר העורר עד תום ההליכים, הגעתי למסקנה כי לא יהיה זה ראוי, במקרה שלפנינו, להסתפק בחלופת מעצר. לעורר עבר פלילי הכולל עבירות אלימות, רכוש וסמים. בנוסף, תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי של שלוש שנים (ת.פ. 10/96) בגין ביצועם של שני מעשי שוד מזויין, סחיטה באיומים ומעשה מגונה באיומים. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי מעצר בית לא ישיג את תכלית המעצר.

לפיכך, אני דוחה את הערר.