בש"פ 3774/98 רונן סייג נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 10153/98) בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, העורר והנאשם השני בתיק, יעקב אברג'ל (להלן - אברג'ל), תכננו שוד והצטיידו בסכין. הם הגיעו לתחנת דלק, אברג'ל יצא מהרכב, עוטה על פניו סמרטוט, חבוש בכובע ואוחז בסכין, ותוך איום בסכין שלף מכיס המתדלק סך 360 ש"ח. הנאשמים נעצרו ישובים ברכב זמן לא רב לאחר הארוע, כאשר ברכב היה אדם שלישי בשם צביקה מכלוף (להלן - מכלוף), שהוא בעל הרכב.

בית המשפט המחוזי (השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) החליט לעצור את העורר ואת אברג'ל עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט ביסס את החלטתו על הראיות הבאות. המתדלק זכר את מספר הרכב שבו נמלטו השודדים; בתוך הרכב נמצאו כובע, חולצה וסכין - שלושתם מתאימים לתיאור שמסר המתדלק; אמנם המתדלק לא הצליח לזהות את הסכין, אך הציור והתיאור שמסר תאמו את מאפייני הסכין; אברג'ל הודה שהכובע והחולצה שנמצאו ברכב הם שלו; שני הנאשמים, המכחישים שהיו בתחנת הדלק, לא הצליחו להציב גירסה קונסטיסטנטית וחד-משמעית באשר למקום המצאם לפני האירוע ועובר לאירוע; עדותו של מכלוף כי שני הנאשמים לקחו ממנו את הרכב, וחזרו עם הרכב כדי לאסוף את מכלוף, מספר דקות לפני שנעצרו על ידי המשטרה; ולבסוף, אמירות מפלילות של העורר בעימות עם אברג'ל, שהוקלט על-ידי המשטרה.

ערר שהוגש על ידי אברג'ל, על ההחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים, נדחה על ידי ביום 18.6.98: בש"פ 3509/98 יעקב אברג'ל נ' מדינת ישראל.

בערר זה, העורר לא חולק על קיומן של ראיות לכאורה המפלילות שניים משלושת האנשים שנתפסו יושבים ברכב, אלא טענתו היא שקיימת אפשרות ממשית לטעות בזיהוי העורר כאחד משני מבצעי השוד. כלומר, העורר מתמקד באפשרות שבעל הרכב, מכלוף, הוא ולא העורר היה המשתתף השני בשוד. העורר טוען כי אין די ראיות לכאורה הקושרות אותו לשוד, שכן החפצים שנמצאו ברכב שויכו לאברג'ל ולא לו, ולא נמצאה כל ראיה פוזיטיבית נגדו המורה על כך שהוא השתתף בשוד. כמו כן, הוא טוען כי טענת האליבי שלו לא נבדקה. לעומת זאת, שחרורו של מכלוף בשל אליבי חלש, יש בו, לטענתו, משום אפליה בינו לבין מכלוף.

אם כן, כיצד מבחינים בין העורר לבין מכלוף, כאשר מחומר הראיות מסתבר שאחד מהם השתתף בשוד? התשובה לשאלה זו תלויה במידה רבה בגירסאות שמוסרים שלושת המעורבים בפרשה, ובהגיונם של דברים. למכלוף גירסה עיקבית אחת: הוא היה במועדון ההימורים כל אותו לילה. טענתו נבדקה על ידי המשטרה, ונמצא כי מנהל המועדון אישר שמכלוף שהה במועדון, אם כי אמר שראה אותו יוצא מהמקום מעט לאחר חצות. לצד הודעה זו קיימת הודעה של עובד במועדון, אשר סיפר שהגיש למכלוף תה בשעה 04:30.

לעומת הגירסה האחת של מכלוף, העורר לא הצליח להציב גירסה אחת קונסיסטנטית, אלא בהודעות שמסר נמצאו מספר גירסאות שונות, שאף אחת מהן לא הוכחה כנכונה. בהודעה הראשונה שמסר העורר הוא קשר עצמו לאברג'ל ולמכלוף, ולא סיפר על מועדון ההימורים, אלא סיפר שישבו בפאב. בגירסתו השניה, הוא מסר כי היה כל הערב במועדון ההימורים. לאחר מכן, העורר יוצר ניתוק בין מכלוף לבינו, ועולה מהודעתו כי הוא היה רק עם אברג'ל כל הערב. העורר הוסיף כי היה שיכור כבר כשהגיע לתל-אביב, ובכך הוא תולה את העובדה שלא המציא גירסה עקבית למעשיו בזמן הארוע. יש לציין שגם מכלוף ציין את עובדת שכרותו של העורר בעת העימות עמו. לגבי הימצאותו במועדון, העורר טוען כי מכלוף עצמו סיפר בהודעתו כי ראה את העורר חלק מהזמן במועדון, ובמילא מדובר במועדון צפוף שקשה לראות את האנשים בו בצורה ברורה. כך גם, לטענתו, הוא נחזה במועדון על ידי אחיו ועל ידי אחרים, אך הם לא נחקרו. בהקשר זה יש לציין כי בא-כוח העורר גם טען כי המשטרה אף לא בדקה קיומן של טביעות אצבע של העורר על הגה המכונית, על מנת להוכיח את השתתפותו כנהג במהלך השוד. בית המשפט שידון במשפט ישקול את משקלן של טענות אלה. אולם אין בכוחן של טענות אלה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לראיות לכאורה הפועלות נגד העורר. בית המשפט לא יבחן בלשב זה איזה מן הגירסאות שמסר העורר מהימנה עליו, אלא יש להסתפק בקביעת בית המשפט המחוזי כי העורר לא הצליח להביא בפני בית המשפט גירסה קונסטיטנטית למעשיו בעת השוד.

לאלה יש להוסיף את העובדה שהעורר מסר אמירות הקושרות אותו עם אברג'ל במשך אותו ערב, וכן את אמירותיו המחשידות כלפי אברג'ל במהלך העימות ביניהם, כגון: "משוגע אתה, אל תודה בחקירה". כמו כן, הסברו של מכלוף כי את הרכב שבבעלותו לקחו העורר ואברג'ל, והם חזרו למועדון מספר דקות לפני שנתפסו על ידי המשטרה, על מנת לאסוף את מכלוף, מתיישב עם הגיונם של דברים. אם הרכב הוא בבעלותו של מכלוף, פחות סביר שמכלוף יחזור בשעה כה מאוחרת בלילה מהרצליה לדרום תל-אביב על מנת לאסוף את העורר, רק בשביל לשוב לאחר מכן לצפון הארץ.

משנקבע כי קיימת תשתית ראייתית המקימה עילת מעצר נגד העורר, לא חלק בא-כוח העורר על המסקנה שאין מקום בנסיבות המקרה להסתפק בחלופת מעצר. נגד העורר תלוי ועומד מאסר על-תנאי של שנתיים (ת.פ. 41/93, בית המשפט המחוזי בחיפה), ועוד מאסר על-תנאי של שנה (ת.פ. 1216/96, בית משפט השלום בחדרה) בגין ביצוע עבירת שוד מזויין של מתדלק בתחנת דלק ועבירת פריצה וגניבה. בעברו הפלילי של העורר יש הרשעות נוספות בגין ביצוען של עבירות אלימות, רכוש וסמים. די באלה, כשהם מצטרפים לראיות לכאורה במקרה הנדון, כדי ללמד על המסוכנות של העורר. בנסיבות אלה איני רואה מקום להסתפק בחלופת מעצר.

לפיכך, הערר נדחה.