בש"פ 3521-24 בש"פ 3521-24

1.הערר שלפניי מופנה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' מינטקביץ) ב-מ"ת 34132-04-24 מיום 21.4.2024, שלפיה ישנן ראיות לכאורה לביסוס האמור בכתב האישום נגד העורר, קיים סיכוי סביר להרשעתו במיוחס לו, וכי טרם קבלת החלטה סופית ביחס בקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים יש לקבל בעניינו תסקיר מעצר. כמו כן כי תסקיר המעצר, בעניינו של העורר, יוגש עד ליום 3.6.2024.

2.לטענת העורר, בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי ישנן ראיות לכאורה לחובתו, מאחר שבפיו טענת אליבי שאותה נמנע מלטעון בחקירתו בשל מצב רפואי שהשפיע על טיב הזיכרון שלו. עוד נטענה טענה עקרונית כי העומס הקיים בשירות המבחן מוביל לדחיות רבות לצורך הכנת תסקירי המעצר, ומשכך קיים ספק אם שירות המבחן יספיק לערוך את תסקיר המעצר עד המועד שנקבע, דבר אשר יוביל לכך שהעורר יישאר מאחורי סורג ובריח חודשים רבים.

3.לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), לצורך החלטה לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים יש לבחון שלושה מרכיבים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר שבכוחה להשיג את מטרת המעצר באמצעי שפגיעתו בחירות הנאשם פחותה. במקרים רבים לא עולה בידי הערכאה שדנה בבקשת המעצר עד לתום ההליכים להכריע בכל הרכיבים במסגרת דיון אחד, ונדרשים דיונים נוספים, כשבמהלך תקופה זו ועד להכרעה נותר הנאשם במעצר. במצב זה מוגשים לעיתים עררים כגון הערר שלפניי, המכונים "עררי ביניים" (בש"פ 6476/17 מור יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (20.8.2017)).

4.כפי שנקבע בפסיקת בית משפט זה, פעם אחר פעם, לערר שכזה יידרש בית משפט זה רק בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ובהן כאשר נפלה טעות ברורה בהחלטה הנוגעת לקיומה של עילת מעצר או לקיומן של ראיות לכאורה, או כאשר מתעורר חשש ממשי כי מעצרו של העורר אינו חוקי מסיבה אחרת (ראו, מני רבים: בש"פ 4026/15 מזאריב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (15.6.2015); בש"פ 460/19 דינקו נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (20.1.2019); בש"פ 2266/22 זאבי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (14.4.2022)). בהעדר קיומן של נסיבות כאמור, רשאי בית המשפט לדחות את הערר על הסף, אף ללא קבלת תגובה מאת המדינה וקיום דיון (בש"פ 1498/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (24.2.2023)).

5.המקרה שלפניי רחוק מלהיכנס לגדרי אותם מקרים המצדיקים דיון ב"ערר ביניים". כאמור, בפי העורר טענת אליבי, אשר בית המשפט המחוזי לא סבר כי יש בה ממש בשלב זה – קביעותיו מנומקות ומשכנעות. הודגש, כי שני עדי תביעה מסרו פרטים מזהים ברורים ביחס לעורר ותיארו את חלקו במעשים באופן התואם לנכתב בכתב האישום. עוד צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי דין טענות העורר ביחס למשקל דבריהם להתברר בשמיעת ההליך העיקרי. טענתו הנוספת של העורר, כי קיים צפי שיידרשו ארכות להגשת תסקיר המעצר – אף היא רחוקה מלהוות "טעות ברורה" או להקים חשש כי מעצרו של העורר אינו חוקי והיא אינה אלא השערה ותו לא.

6.העורר מפנה למספר החלטות שניתנו לאחרונה בבית משפט זה (החלטת השופטת ר' רונן ב-בש"פ 8909/23 קוממי נ' מדינת ישראל (1.1.2024) והחלטת השופט ח' כבוב ב-בש"פ 3450/24 כהן נ' מדינת ישראל (21.4.2024)), ומבקש ללמוד מהן למעשה על כרסום בהלכה האמורה ועל גישה מקלה יותר, שלפיה די ב"נסיבות חריגות" כדי לפתוח פתח לדיון ב"ערר ביניים". לאור זאת יש לשוב ולהבהיר – ההלכה לעניין זה נותרה איתנה ומוצקה "[...] המצב הראוי והרצוי הוא שהדיון בערר על כלל הקביעות הנוגעות למעצר עד תום ההליכים, יידחה עד אשר יסתיים הדיון במכלול כולו, ובתוך כך, באפשרות שחרור הנאשם לחלופת מעצר" (בש"פ 371/15 בלעום נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (19.1.2015)).

7.המקרה שלפניי ממחיש עד כמה נדרש להקפיד כי הדיון ב"ערר ביניים" יישמר למקרים החריגים שבחריגים, התואמים להלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה. אחרת, נמצא עצמנו מתבקשים לנהל בבית המשפט העליון מעין הליך ראייתי מקביל, באופן אשר אינו מוצדק מבחינה מהותית, מוביל לבזבוז משאבים שיפוטיים, אינו מהווה התנהלות דיונית ראויה ואף עלול לעכב את שמיעת ההליך בערכאה הדיונית.

8.הערר נדחה אפוא.