בש"פ 8909-23 בש"פ 8909-23

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' אבמן מולר) במ"ת 8520-08-23 מיום 29.11.2023 בה קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למיוחס לו בכתב האישום, והורה על הגשת תסקיר מבחן בעניינו של העורר.

רקע והליכים קודמים

1.ביום 3.8.2023 הוגש לבית משפט קמא כתב אישום נגד העורר וכנגד אדם נוסף (להלן: נאשם 8). כתב האישום מייחס לעורר עבירות של הצתה, לפי סעיף 448(א) סיפא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה בצוותא, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 499 לחוק העונשין; הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

2.על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בין אלעד גבאי ובין משפחת קריטי היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום סכסוך. בין הימים 1.6.2023 עד 4.6.2023 נעדר אדיר קריטי (להלן: אדיר) מביתו (להלן: הבית), ולבקשתו שהה שם א.ר ושמר על הבית.

עובר ליום 3.6.2023, נקשר קשר בין חבורת אנשים הכוללת את אלעד גבאי והעורר (להלן: החבורה או החברים), וזאת כדי להצית את הבית ולפגוע באדיר על רקע הסכסוך. לשם מימוש הקשר נפגשו החברים בשעת לילה בביתו של אחד החברים כשהם לבושים שחורים, וחלק מהחברים התכוננו לקראת ההצתה: חברים (שאינם העורר) חילקו כפפות גומי חד פעמיות שחורות והביאו למקום ג'ריקן עם חומר דליק, וחלק מהחברים מילאו בקבוקי פלסטיק בחומר הדליק. בסביבות השעה 1:00 ביום 4.6.2023, יצאה החבורה בשתי מכוניות - בטרנספורטר (להלן: הטרנספורטר) ובמכונית נוספת אל ביתו של קריטי. יושבי הטרנספורטר כיסו את ידיהם ואת פניהם; והצטיידו בג'ריקן ובמספר בקבוקים עם חומר דליק. אחדים מהם, שזהותם אינה ידועה, היו מצוידים בסכינים, ואחדים נשאו אקדחים שלא כדין.

החבורה הגיעה אל הבית, עברה מעל הגדר המקיפה ונכנסה לשטח הבית. אחד החברים (שאינו העורר) שבר את מצלמת האבטחה. למשמע הרעש, יצא א.ר לחצר. חלק מהחברים כיוונו אליו אקדחים מטווח קרוב ואיימו לירות בו אם ידבר. בד בבד התנפלו עליו חלק מחברי החבורה, הפילו אותו, גררו אותו לבית, כשחלקם דוקרים אותו בבטן וברגלו השמאלית. בשלב מסוים הצליח א.ר להיחלץ, ותוך שהחל לברוח דקר אותו אחד מחברי החבורה בגבו. א.ר המשיך במנוסתו, קפץ מעל הגדר ופונה לקבלת טיפול רפואי על ידי אזרחים שראוהו בכביש הסמוך.

בה בעת שפכו חלק מהחברים כמות גדולה של חומר דליק ברחבי הבית והציתו אותו; והמשיכו ושפכו חומר דליק נוסף גם בחצר. כל זאת כאשר לבית צמודים בתי מגורים נוספים. כתוצאה מכך נוצרה להבה גדולה במקום. מיד לאחר מכן, חזרו חברי החבורה אל הטרנספורטר ועזבו את המקום בנסיעה מהירה. לאחר מכן, ובטרם הוחזר הטרנספורטר לבעליו, עצרה החבורה במקום שאינו ידוע במדויק ואחדים מהם ניקו אותו.

כתוצאה ממעשים אלו נגרמו לא.ר נזקים רפואיים משמעותיים בגינם אושפז בבית החולים במשך ארבעה ימים. כמו כן, נגרם נזק רב לבית ולחצר.

כתוצאה מהאמור לעיל, מייחס כתב האישום לעורר מעשים של שילוח אש בצוותא במזיד בדבר לא לו, במטרה לפגוע בצמחיה או בבטחת דרי הסביבה, או במטרה לפגוע בבני אדם; פציעת אדם בצוותא, בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה שלא כדין; קשירת קשר בצוותא לביצוע פשע של גרימת חבלה חמורה לאדם בכוונה שלא כדין; וכניסה לנכס כדי לעבור עבירה.

3.ביום 27.11.2023 הגישה המשיבה את עיקרי התשתית הראייתית בעניינו של העורר. זאת לאחר שכלל הנאשמים מלבד העורר הודיעו כי הם מסכימים לקיומן של ראיות לכאורה.

המשיבה התייחסה בהודעתה לארבע ראיות לכאוריות: ראשית, תקליטור ובו תיעוד מצולם באורך כשעתיים וחצי בו נראים החברים, בפנים גלויות, מחוץ לביתו של אלעד גבאי. בסרטון ניתן לראות את העורר, וכן ניתן לזהות אותו בגבו עולה לרכב, כשבידו בקבוק וג'ריקן מלאים חומר צהוב. שנית, העורר קשר עצמו לנוכחות פעילה באירוע בשיחה עם מדובבים, שם בין היתר התייחס לכך שהיה "באמצע לשפוך" – כאשר לפי הטענה הכוונה היא כי הוא שפך דלק. העורר אף התייחס לנזק שקרה לבית וכן לתמורה שהוא קיבל יחד עם שלושה מבני החבורה בעקבות השתתפותם באירוע. שלישית, בחקירה התכחש העורר לדברים שאמר למדובבים, בטענה שזו הייתה התרברבות, אך קשר את עצמו לאירוע כאשר זיהה את עצמו בסרטון ואישר שעלה עם בקבוקים לטרנספורטר. בחקירה זו טען העורר כי נשאר בחוץ ליד הטרנספורטר כאשר כולם נכנסו פנימה "כי הלב שלו אמר לו ככה". לבסוף, בתשאולים מוקלטים, הנאשם 8 הודה בשרשרת האירועים, ציין את שמות כל בני החבורה, ביניהם העורר, ותיאר שכולם נכנסו לתוך הבית.

4.העורר חלק על קיומן של ראיות לכאורה. הוא טען כי כלל ההודאות הנטענות נבעו אך ורק מתוך חשש לחייו, כאשר נכנס לתא עם מדובבים אשר ניסו להוציא ממנו הודאה בכל מחיר. ניתן להבין זאת, לטענת בא כוח העורר, באמצעות עמידה על השוני המהותי בין גרסתו הראשונית של העורר לבין הנאמר על ידיו בהמשך. הדברים שנאמרו למדובבים לא היו בגדר פרטים מוכמנים, ואינם קושרים את העורר ללקיחת חלק פעיל באירוע. לטענת בא כוח העורר, גם אין כל זיהוי של העורר בבחינת הראיות הפוזיטיביות ובבחינת הממצאים שנמצאו בזירה.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה לקשירת קשר, אך טען כי אין דרך לדעת ביחס לאיזו עבירה נקשר הקשר. לעמדת העורר, יתר הראיות לכאורה מסתכמות בהתרברבות בפני מדובבים בלבד, ואין די בהן כדי להוות ראיות לכאורה. המשיבה לא יכולה לסתור את הטענה כי העורר המתין מחוץ לבית כאשר יתר בני החבורה ביצעו את העבירות המיוחסות להם. הראיה היחידה הקושרת את העורר לנעשה בתוך הבית היא ההודאה של נאשם 8, אך מאחר והמשיבה בחרה להגיש כתב אישום משותף נגדו ונגד העורר – הודאתו אינה יכולה לשמש כנגד העורר, אלא אם כן הוא יעיד בעצמו. העורר הוסיף וטען כי לא ניתן להגיע למסקנה שהוא היה מבצע בצוותא, לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת מבצע בצוותא.

העורר הוסיף וטען כי עומד לחובתו עבר פלילי לא משמעותי של הרשעה אחת בבית המשפט לנוער. משכך, ולאור גילו הצעיר ופרק הזמן הארוך שיחלוף בטרם יתקבל תסקיר מעצר – הוא ביקש מבית המשפט לבחון חלופת מעצר ללא צורך בתסקיר.

מנגד טענה המשיבה כי אמרותיו של העורר למדובבים מצביעות בבירור על היותו בתוך הדירה בעת ביצוע המעשה. לעמדתה, ברור כי אמירות אלה לא היו בגדר התרברבות – המתאפיינת בדרך כלל בתיאור מרחיב. יתרה מכך, שאלת משקלן של האמירות הללו אינה שאלה שבית המשפט צריך להידרש לה בשלב זה אלא היא תיבחן במסגרת ההליך העיקרי. לעניין קבילות עדותו של הנאשם 8, הבהירה המשיבה כי די בכך שלא ניתן לקבוע כי הוא לא יעלה להעיד, כדי להצדיק את המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. בנוסף – במקרה הצורך המשיבה תבקש את הפרדת כתבי האישום.

המשיבה התייחסה במאמר מוסגר לשאלת המסוכנות של העורר, וטענה שמסוכנות זו גבוהה מאוד. זאת מאחר שהעורר ביצע את העבירות כאשר היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן 6 חודשים. לעמדת המשיבה, לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר ללא תסקיר.

5.בהחלטתו של בית המשפט מיום 29.11.2023, קבע בית המשפט כי ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר למיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט הפנה לסרטונים בהם נראה העורר בביתו של אלעד גבאי, ולאחר מכן עולה לטרנספורטר עם בקבוק של נוזל צהוב, אותו זיהה כדלק באחת החקירות. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה לפיה השאלה אם הודאתו של העורר הינה התרברבות בלבד מקומה להתברר בהליך העיקרי, וכי בשלב זה ניתן להסתמך עליה לצורך קביעת קיומן של ראיות לכאורה. בדומה, הכריע בית המשפט כי עדותו של נאשם 8 צריכה להיבחן לאור רמת ההסתברות שהעדות תהפוך עדות קבילה. בעניינינו, אין סיבה להנחה שהנאשם 8 יסרב להעיד כנגד העורר, ולכן ניתן בשלב זה לסמוך על הודעתו לצורך בחינת חומר ראייתי לכאורה נגד העורר. על כן, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לכלל העבירות המיוחסות לו.

באשר לבקשת העורר לשחרור לחלופת מעצר, קבע בית המשפט כי לאור חומרת העבירות המיוחסות לו ועברו הפלילי, ספק אם יש התכנות לחלופה בעניינו. על כל פנים, ברור שאין לבחון אפשרות כזו לפני קבלת תסקיר של שירות המבחן. על כן, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניין העורר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

טענות הצדדים

6.לטענת העורר, שגה בית המשפט כאשר בחן את דיות הראיות ללא עיון בכלל תיק החקירה. הוא טען כי הצדדים למדו את חומר החקירה במשך למעלה מחודשיים לאור היקפו, ועל כן ברור כי בית המשפט קמא שנתן את החלטתו מיד לאחר הדיון - לא עיין במלוא חומרי החקירה. כן שגה בית משפט קמא כאשר דחה את טענות העורר בנימוק שמקומן להתברר בהליך העיקרי. בנוסף, שגה בית המשפט ביחס לחלקו של העורר בין כלל הנאשמים חברי החבורה.

בית המשפט נסמך על הודאותיו של העורר בפני המדובבים, אשר התייחסו אל העורר כמלשין ואיימו עליו על מנת שידבר ויספר להם "את חלקו" באירוע. הדברים שאמר העורר למדובבים היו רק הדברים ששמע בחקירותיו, בפרוטוקולים בבית המשפט ובחומרי החקירה שהוטחו בו – וכל זאת רק כדי שלא יפגעו בו. בית המשפט התעלם מכך בהחלטתו, תוך שקבע כי שאלת ההתרברבות לכאורה בפני המדובבים תתברר בהליך העיקרי. מלבד התרברבות זו, אין כל ראיה ממשית הקושרת את העורר ללקיחת חלק פעיל באירוע.

לטענת העורר, שגה בית המשפט כאשר הפנה אותו לתסקיר של שירות המבחן, בשים לב לכך כי מזה שלושה חודשים בית משפט קמא דחה את הדיון בראיות. דחייה זו גרמה לעורר פגיעה בלתי מידתית, ומתווספת לכך העובדה שבית המשפט לא דן בתיק על בוריו ולבסוף דחה אותו תקופה נוספת לצורך הגשת תסקיר.

העורר טען עוד כי שגה בית המשפט כאשר לא ערך הבחנה בין העורר לבין יתר הנאשמים בתיק. זאת כאשר ברור שחלקו של העורר, ככל שקיים, הוא הקטן ביותר מכל הבחינות. למרות זאת הגיע בית המשפט לאותה החלטה ביחס לכלל הנאשמים, ושלח את כולם לקבלת תסקיר מבחן. כן שגה בית המשפט כאשר קבע כי קיימת אפשרות סבירה שהראיה הנובעת מדברי נאשם 8 תהפוך קבילה, כאשר הסתמך על כך שאין "הנחה מוקדמת" שנאשם זה לא יעיד להגנתו. מעבר לכך, לעמדת העורר, אמירותיו של נאשם 8 אינן מביאות למסקנה כל שהיא, הן במישור הקבילות והן ביחס לחלק הפעיל שמייחס בית המשפט לעורר במארג הלכאורי.

בית המשפט לא דן בחלופה המוצעת ולא בחן את האפשרות לשחרר את העורר בטרם הגשת תסקיר. לעמדת העורר, נוכח העומס המוטל על שירות המבחן וזמני ההמתנה הארוכים של עצורים, הפכה ההפניה לשירות המבחן למעשה החלטה על המשך מעצרו של אדם.

7.בישיבת יום 25.12.2023, חזר בא כוח העורר על עיקרי טענותיו. הוא הדגיש כי הוא איננו כופר בכך כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למיוחס לו בכתב האישום. בכלל זה העורר אינו כופר בקיומן של ראיות לכאורה ביחס לקשירת הקשר. אולם לגישתו, יש כרסום בחומר הראיות ככל שהדבר נוגע להתרחשות בבית. כתוצאה מהכרסום הזה ומקיומה של ה"מטוטלת" בין עילת המעצר לבין עוצמת הראיות, היה על בית המשפט למצער לשמוע את הצעתו של העורר לתחליף מעצר ולבחון אותה. אילו אלה היו פני הדברים, היה ב"כ העורר מציע כי העורר ישהה במעצר בית בפיקוח אלקטרוני, עם ערבים ותוך הרחקה מוחלטת מיתר המעורבים.

רק אילו היה בית המשפט קובע כי אין די בתחליף שהוצע וכי הוא מבקש לקבל גם את עמדת שירות המבחן, היה עליו לפנות לקבלת תסקיר. ב"כ העורר הדגיש בהקשר זה כי מדובר בכתב אישום שהוגש עוד בחודש אוגוסט 2023.

ב"כ העורר טען כי המשיבה היא זו שצירפה את האישום של העורר לזה של נאשם 8, והדבר יוצר קושי בקבלת הודעתו של הנאשם 8 כנגד העורר. עוד נטען כי עדותו של נאשם 8 אינה עולה בקנה אחד עם ממצאים אובייקטיביים ואף לא עם ההודיה הנטענת של העורר בפני המדובבים. כל אלה יוצרים לפי הנטען קושי ראייתי שהיה מקום להביאו בחשבון בבחינת האפשרות להורות על חלופת מעצר, גם ללא תסקיר של שירות המבחן.

עוד נטען כי לגישתו של העורר בדבריו למדובבים, הוא התחיל להתחרט כאשר הגיע לבית, נשאר מחוץ לגדר ולא ביצע את האקט המיוחס לאחרים.

8.מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות את הערר. ב"כ המשיבה הפנתה למארג הראייתי שכתוצאה ממנו ניתן להסיק כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר - לא רק לאירוע קשירת הקשר אלא גם לאירועים בבית. בכלל זה היא הפנתה לדברים שאמר העורר למדובבים "אני הייתי באמצע לשפוך" (78/23 שורה 102) ולהשלמה של דברים אלה בדוח השמיעה – כאשר במענה לשאלה "אתה דקרת אותו?", משיב העורר: "אני לא. ספציפית. אני הייתי באמצע לשפוך..." (שורה 102). ב"כ המשיבה הפנתה לדברים נוספים שאמר העורר למדובבים מהם ניתן להסיק כי במהלך האירוע הוא היה ממוקם בתוך הבית (ראו למשל 78/23 שורות 258-275); וכן לפרטים שמסר לגבי המכונית שהוא קיבל לכאורה כתוצאה מהשתתפותו (85/23 שורות 1331-1336 ו-78/23 שורות 232-234).

כן הפנתה ב"כ המשיבה להודעתו של הנאשם 8 שקשר את העורר לאירועים (אם כי היא מודעת לכך שגרסתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של העורר, כאשר הוא אמר בין היתר כי "כל מי שבא איתי לא עשה כלום" (76/23 שורה 2852)). לעניין זה יש לגישתה הסברים אפשריים משביעי רצון. על כל פנים, נושא הסתירות שמור להליך העיקרי. בנוסף, הבהירה ב"כ המשיבה כי ישנה הסתברות שהנאשם 8 יעיד כנגד העורר, ומכל מקום ישנה אפשרות להגיש בקשה להפרדה בין כתבי האישום במקרה הצורך.

ב"כ המשיבה התייחסה לטענות העורר לגבי ההתרברבות שלו ודבריו למדובבים. היא טענה כי אף שיש התייחסות בדברי המדובבים שעשויה להיתפס כמאיימת, אין די בכך; ועל כל פנים, גם עניין זה צריך יהיה להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

9.בהתייחס לטענות העורר ביחס לבחינת חלופת מעצר, טענה ב"כ המשיבה כי לעורר מיוחסות עבירות חמורות מאוד, בעלי מאפיינים עבריינים. אין כל אפשרות לכן להורות על תחליף מעצר ללא תסקיר. עוד ציינה ב"כ המשיבה כי לעורר יש עבר פלילי ובכלל זה מאסר על תנאי בר הפעלה.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בטענות בכתב ושמעתי את טענות הצדדים בעל פה, אני סבורה כי דין הערר להידחות. ראשית, הערר הוא ערר על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי. ככלל, אין מקום להידרש לעררים כאלה ויש להמתין לכך שבית המשפט קמא יסיים את מלאכתו. זאת מאחר שהערר עשוי להתייתר אם בסופו של דבר במסגרת ההחלטה הסופית תחליט הערכאה הדיונית להורות על שחרורו של הנאשם בתנאים כאלה או אחרים. את הערר יש להגיש לכן בדרך-כלל רק לאחר שבית המשפט מקבל החלטה סופית בעניינו של העורר. בית המשפט של הערעור אינו חייב להידרש לכל ערר על החלטת ביניים, ועליו להפעיל שיקול דעת תוך התחשבות בשיקולים מעשיים של יעילות דיון וחיסכון במשאבי שיפוט (ראו בש"פ 478/12 אל אעסם נ' מדינת ישראל (23.1.2012) (להלן: אל אעסם).

אכן, במקרים מסוימים יכול בית המשפט לדון ואף לקבל ערר גם על החלטת ביניים, עוד בטרם התקבלה החלטה של בית המשפט הדן בעניין ביחס לשאלה האם להורות על שחרור של הנאשם בתנאים או להורות על מעצרו עד תום ההליכים. אולם אפשרות זו שמורה לנסיבות מיוחדות בהן העורר מצביע על טעות ברורה בהחלטת הביניים הנוגעת לקיומה של עילת מעצר או לקיומן של ראיות לכאורה, או כאשר ישנו חשש ממשי כי מעצרו של העורר אינו חוקי מסיבה אחרת (ראו למשל בש"פ 4026/15 מזאריב נ' מדינת ישראל, פסקאות 5-4 (15.6.2015); בש"פ 8528/22 סיני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (19.12.2022)).

כך למשל, עשויה ערכאת הערר לדון בערר כאשר היא סבורה באופן מובהק שאין בנמצא ראיות לכאורה הקושרות את הנאשם לאישומים המיוחסים לו. במקרה כזה, היא עשויה להורות על שחרורו בתנאים בלא צורך להזדקק לתסקיר שירות המבחן (ראו למשל: בש"פ פלוני נ' מדינת ישראל (8.8.2011)). מקרה אפשרי אחר הוא כאשר ערכאת הערעור סבורה כי לאור העבירות המיוחסות לעורר, אין כלל הכרח בקבלת תסקיר של שירות המבחן, וניתן לקבל החלטה לשחררו בתנאים גם בלא תסקיר כזה. כידוע, בית המשפט אינו צריך להפנות לשירות המבחן בכל מקרה ומקרה אלא רק באותם מקרים בהם הוא סבור כי ניתן לשקול את שחרור העורר לחלופת מעצר רק בכפוף לבחינה מעמיקה יותר של שירות המבחן וקבלת חוות דעתו (ראו למשל: בש"פ 7892/22 סולטנה נ' מדינת ישראל (28.11.2022)).

11.אכן, המתנה לתסקיר של שירות המבחן בשלב בו טרם ניתנה ההחלטה הסופית של בית המשפט שדן במעצר, גוזרת לא אחת על העורר פרק זמן לא מבוטל של מעצר בטרם ערכאת הערעור בוחנת את החלטתו של בית המשפט של המעצר. כך קרה גם במקרה דנן. יש להצר על כך, אולם זוהי תוצאה של העומס הרב המוטל על שירות המבחן. עם זאת, לאור האמור לעיל כדי שבית המשפט שלערעור יידרש לערר על החלטת ביניים, על העורר להראות כי יש טעם חזק שיצדיק כי ערכאת הערעור תדון בעניינו ותשקיע משאבים שיפוטיים נכבדים בשלב ביניים שכזה (ראו: עניין אל אעסם פסקאות 12-16).

12.אינני סבורה כי המקרה דנן הוא אחד המקרים בהם על ערכאת הערעור להתערב בעניינו של העורר עוד בטרם השלים בית המשפט את מלאכתו – שכן אינני סבורה שמדובר במקרה בו ניתן לקבוע באופן מובהק שאין ראיות לכאורה כנגד העורר; ואף לא במקרה בו ניתן היה להורות על תחליף מעצר בלא לקבל תסקיר של שירות המבחן.

13.ראשית, בהתייחס לראיות לכאורה הקושרות את העורר למיוחס לו – אינני סבורה כי זהו מקרה בו ניתן לקבוע כי אין ראיות לכאורה ומשום כך יש להתערב בהחלטה כבר בשלב זה. גם ב"כ העורר לא טען אחרת. הוא הבהיר כי טענתו איננה כי אין ראיות לכאורה, אלא כי חל כרסום בחומר הראיות. הוא הודה בקיומן של ראיות ביחס לקשירת הקשר, והעלה טענות לגבי קשיים שעלולים להתעורר באשר להוכחת מעורבותו של העורר באירועים שהתרחשו בשלב השני, בבית.

ואולם, גם אם עוצמת הראיות ביחס לשלב השני היא פחותה מאשר זו הנוגעת לשלב הראשון, ישנן ראיות לכאורה גם ביחס לשלב זה. הן פורטו על ידי ב"כ המשיבה וצוינו לעיל בהחלטה זו. קיומם של קשיים מסוימים במארג הראייתי, מצדיק כמובן בחינת אפשרות של חלופת מעצר – ואולם אף בית המשפט המחוזי היה סבור כי יש מקום לבחון אפשרות כזו, והעביר כזכור את עניינו של העורר לקבלת תסקיר של שירות המבחן.

14.במאמר מוסגר אוסיף כי אינני סבורה כי העובדה שהמשיבה הסתמכה בין היתר על הודעותיו של הנאשם 8, שהוא נאשם יחד עם העורר בכתב האישום, שוללת מיניה וביה את האפשרות להתייחס להודעות אלה כאשר נבחנת שאלת קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט רשאי להניח בשלב זה כי נאשם שכתב האישום הוגש נגדו יחס עם העורר, יעיד להגנתו בבית המשפט, ולהעריך את הסיכויים של אפשרות זו. כן הוא רשאי לבחון את האפשרות שהמשיבה תחליט לפצל את כתב האישום ככל שיהיה בכך צורך. בית המשפט אינו יכול לדעת בבירור איך יתפתחו הדברים, אולם הוא צריך לבחון את מכלול המידע שהונח בפניו, ובהתאם להעריך את האפשרות שהודעותיו של אותו עד יהפכו בסופו של דבר לחלק מחומר הראיות.

15.שנית, המקרה דנן אף אינו מקרה בו ניתן היה לקבוע חלופת מעצר ללא קבלת תסקיר של שירות המבחן; ועל כל פנים – העובדה שבית המשפט המחוזי עמד על קבלתו של תסקיר כזה ודאי איננה טעות ברורה שיש מקום להתערב בה. העבירות המיוחסות לעורר אינן קלות ערך – כאמור, הוא מואשם בעבירות של הצתה, חבלה בכוונה מחמירה בצוותא, קשירת קשר לביצוע פשע, הסגת גבול ואיומים. לחובתו עומד עבר פלילי.

בנסיבות אלה, יכול תסקיר של שירות המבחן להועיל לבית המשפט בקביעה האם חרף העבירות החמורות המיוחסות לו (שכאמור חומר הראיות לגבי חלקן הוא בעל משקל ראייתי קטן יותר), ניתן לתת בעורר את האמון הנדרש כדי להורות על שחרורו לחלופת מעצר אם לאו. זאת, גם כאשר פירוש הדבר הוא המתנה של פרק זמן נוסף של למעלה מחודש ימים עד שהתסקיר יוגש. יוער בהקשר זה כי אף שהחלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה עוד ביום 29.11.2023, הערר דנן הוגש על ידי העורר רק ביום 18.12.2023 – היינו כמעט שלושה שבועות לאחר מכן.

16.כפי שצוין לעיל, ב"כ העורר טען כי היה על בית המשפט המחוזי למצער לתת לו הזדמנות להציג את חלופת המעצר המבוקשת על ידיו, ורק אם לאחר מכן היה בית המשפט סבור כי אין די בחלופה זו – היה עליו להפנות את העורר לשירות המבחן. אני סבורה כי בית המשפט יכול היה לאפשר לעורר להציע חלופה. אולם, אם היה בית המשפט המחוזי סבור כי לא ניתן להידרש לכל חלופה שהיא לפני קבלת התסקיר, לא היה טעם בהצגתה של חלופה אפשרית כזו בדיון לפניו. בנסיבות כאלה – תהיה החלופה שהייתה מוצעת אשר תהיה, בית המשפט היה מפנה את עניינו של העורר לקבלת תסקיר – כפי שהוא עשה בפועל.

17.לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין לקבל את הערר והוא נדחה בזאת.