בש"פ 3574/99 עוזי עובד נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בכתב אישום המכיל 19 אישומים. 11 מהם בגין גניבת רכב ומכירתו מעבר לקו הירוק, ועד 8 אישומים של ניסיון לגנוב את הרכב, פריצתו וגנבת תכולתו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובית משפט קמא נעתר לבקשה. מכאן הערר שלפנינו.

אין מחלוקת שבפרשיה שמוצאת ביטוייה בכתב האישום, העורר מילא תפקיד של "כינור שני". נגד ה"כינור הראשון", אחד בשם באסם, הוגש כתב אישום נפרד. אותו באסם היה בעצם "מעבידו" של העורר דנן. העורר סייע לו בגניבת כלי הרכב והם נמכרו לקונה בקלקיליה, שבאסם הכיר אותו.

באסם נעצר על תום ההליכים נגדו.

לפני בית משפט קמא היה מונח תזכיר מעצרים שבו יש המלצה על חלופת מעצר בבית הוריו של העורר, ובהשגחתם, וכן הצעה שבמקביל יעבור פיקוח שירות המבחן במשך חצי שנה.

השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת סירוטה), לא קיבלה את ההמלצה הזו מפני שסבורה היתה שבחלופת המעצר מהסוג המוצע אי אפשר להבטיח את בטחון הציבור. השופטת סבורה היתה שריבוי המעשים מעיד על עצמו ועל מסוכנתו של העורר.

ב"כ העורר מפנה תשומת לבי לעובדה, שלא נלקחה בחשבון בצורה מספקת, שאין לעורר כל עבר פלילי. לטענתו, למרות ריבוי העבירות, מדובר במשבר זמני. כל העבירות נעברו בתקופה של שבועיים והן תוצאה של מצוקה כלכלית ונפשית כאחת. כלכלית מפני שהעורר מובטל, ונפשית מפני שנפרד מאשתו באותה תקופה.

ב"כ המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר בחלופת מעצר מהנימוקים השונים שבהחלטת בית המשפט המחוזי, ומפנה את תשומת לבי לפס"ד של כבוד השופטת בייניש בבש"פ 5431/98, שגם הוא דן בגניבת מכוניות. באותו מקרה, מתוך מוסך שהעורר עבד. השופטת קבעה שבנסיבות כאלה יש עילת מעצר גם בעבירות רכוש כי עבירות אלו פוגעות בזכויותיהם היסודיות של האדם, ובנסיבות מסוימות הן גם יוצרות סיכון לגופו.

הופנתה תשומת לבי גם לבש"פ 2242/95, החלטה מפי השופט טל. זה מקרה שדומה מאוד למקרה דנן. הוא דן בגניבת מכוניות, פירוקן ומכירת חלקיהן. גם שם נעצר העורר עד תום ההליכים.

הסנגור אינו חולק על כך שיש עילת מעצר, הוא רק טוען שניתן להסתפק בחלופת מעצר.

אני סובר שבסעיף 21(2)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: " החוק "), לא התכוון המחוקק לכך שבית המשפט יבטיח בביטחון מלא, שאפשר להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופת מעצר. זה תמיד עניין של איזון. תמיד יש סיכון מסוים, אבל אם אפשר להבטיח במידה סבירה שהנאשם לא יחזור על מעשה העבירה - צריך לנקוט בדרך של חלופת מעצר. ההחלטה בבש"פ 2242/95 לא יכולה, בעניין זה, להנחותני, מפני שהיא קדמה לחוק.

חלופת המעצר שהוצעה על ידי שירות המבחן היתה שחרור בערובה כאשר תנאי מתנאי הערובה הוא, שהעורר ישהה בבית ההורים ובהשגחתם, ולזה צירפה המלצה לפיקוח מעצר של שירות המבחן.

אף על פי שהנימוקים של בית המשפט המחוזי מובנים לי, נראה לי, שבמקרה של איש צעיר שלא הסתבך מעולם בעבר, וכשמדובר בעבירות שהן אמנם רבות, אך הן מרוכזות בתקופת זמן קצרה - צריך להשתדל למצוא דרך להבטיח את מטרת המעצר בחלופת מעצר.

משום כך אני מחליט שהעורר ישוחרר בערובה שלו ושל אמו, הגב' דבורה עובד, בסך 75,000 ש"ח (שבעים וחמש אלף ש"ח). את סכום הערובה יש להבטיח בדרך של הפקדה או עיקול. תנאי מתנאי הערבות הוא מעצר בית מלא בבית ההורים, ופיקוח של שירות המבחן. העורר יהא רשאי לצאת מביתו לצורך פגישה עם שירות המבחן, ובלבד שהפגישה תתואם טלפונית, בראש, כך שידעו בשירות שהוא יוצא מביתו.

אם יתברר שיש לעורר אפשרות לקבל עבודה, יפנה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כדי לשנות את תנאי מעצר הבית באופן שיוכל לעבוד, אבל בכפוף להסכמת קצין המבחן.

עד שתומצא הערובה, כוונתי לא רק לחתימה על שטר הערבות, אלא גם הבטוחה, יישאר צו המעצר עד תום ההליכים בעינו.

מכיוון שקצינת המבחן נאלצה לעזוב את הדיון לפני תום הישיבה, אני קובע שהעורר יחתום, מיד לאחר שיחתום על הערובה וישוחרר - יתייצב בשירות המבחן ע"מ שקצין המבחן יטפל בפורמליות הדרושה. אם לא יתייצב אצל קצין המבחן תוך 24 שעות משחרורו בערובה, יהיה בזה משום הפרת תנאי השחרור בערובה.