בש"פ 3634/06 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 60088/06 מיום 25.4.2006, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

העורר הינו קטין, ו כנגדו וכנגד נאשם נוסף, קטין אף הוא (להלן: הנאשם 2), הוגש לבית-המשפט המחוזי לנוער בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לעורר עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בין הנאשם 2 לנער אחר (להלן: המתלונן) נתגלעה מריבה כלשהי, אשר התבטאה, בין השאר במילות איום וקללות באמצעות התכתבות ברשת האינטרנט. השניים נדברו להיפגש בגן ציבורי בשעות הערב ביום 16.4.2006, בכדי "ליישב" את מחלוקותיהם, כשכל אחד מהם מביא מספר חברים עמו. העורר הינו חברו של הנאשם 2, אשר השתתף באירוע זה. טרם יציאתו לגן הציבורי, הצטייד העורר בסכין קפיצית ונשא אותה עמו. הנאשם 2 הצטייד אף הוא בסכין. עם ההגעה למקום, ביקש העורר להחליף את סכינו עם זה של הנאשם 2, החדה יותר ו"המתאימה יותר לצרכיו", כהגדרתו. בעוד המתלונן והנאשם 2 מתגרים זה בזה, התערב העורר, שלף את הסכין שהחזיק ודקר את המתלונן בחזהו, כשהוא מנקב את בית החזה ושורט את ליבו. המתלונן נזקק לפינוי רפואי מיידי ולניתוח דחוף, אשר הצילו את חייו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בקשה למעצרם של העורר והנאשם 2 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

ביום 25.4.2006 קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר והנאשם 2 וכן קיימת עילת מעצר כנגדם לאור המסוכנות העולה מהמעשה המיוחס להם. יחד עם זאת, לאחר קבלת תסקירי שירות המבחן ובחינת חלופות המעצר, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בעוד שיש מקום לשחרר את הנאשם 2, אשר לא דקר בפועל את המתלונן, לחלופת מעצר, הרי שאת סכנתו של העורר לא ניתן להפיג בשום חלופת מעצר ועל כן החליט בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת באי-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משלא בדק חלופת המעצר שהוצעה לשירות המבחן וזאת גם לאחר שהוסכם, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה וכן עילת מעצר. לטענת באי-כוח העורר, עדיין יש מקום לבדיקה ספציפית של חלופה אשר תשיג את מטרת המעצר ותאיין מסוכנותו של העורר. במקרה זה, טוענים באי-כוח העורר, כי מדובר בנער צעיר ביותר, נורמטיבי בעיקרו וחלק ממשפחה נורמטיבית, אשר הביע חרטת אמת עוד בשעת קרות האירוע ואף הזמין בעצמו את הטיפול הרפואי, בעודו נשאר לצד המתלונן. גם חלופת המעצר היא מספקת ביותר, לטענת באי-כוח העורר, המוסיפים, כי בגיל כזה יש לתת מקום מרכזי לשיקולי שיקומו של העורר. לטענתם, העורר איננו עדיין בגדר "פגע רע", אשר ברור, כי יש מקום להרחיקו מהחברה. כמו-כן, טוענים הם, כי בהחלטת בית-המשפט נוצרה אפליה פסולה בין העורר לנאשם 2, אשר שוחרר כאמור וזאת למרות ששניהם הואשמו כשותפים מלאים לכל העבירות המתוארות בכתב האישום. בנוסף, מדגישים באי-כוח העורר, כי גם בית-המשפט המחוזי בהחלטתו ציין, כי החלטתו נתקבלה לא בלי התלבטות ועל-כן הם טוענים, כי יש מקום להתערב בהחלטתו זו ולשחרר את העורר לחלופת מעצר ראויה.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידיה על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי וטוענת, כי מסוכנותו של העורר עולה מתוך סיפור המעשה עצמו: עצם העובדה, כי העורר תקף ודקר בצורה מסוכנת את המתלונן כמעט ללא התגרות קודמת וכמעט גרם למותו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי ודין הערר להידחות.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עיקר הדיון מתרכז בטענה, כי לא נבחנה חלופת מעצר בעניינו של העורר. אין אני יכול לקבל טיעון זה. בית-המשפט נתן דעתו לנסיבות האינדיבידואליות של כל אחד מהנאשמים ובדק האם יכולה חלופת מעצר לאיין את מסוכנותם. דבר זה מתבטא באבחנה שיצר בית-המשפט המחוזי בין שני הנאשמים, כאשר קבע, כי העורר אשר ביצע את הדקירה עצמה הוא זה המסוכן מבין השניים. אבחנה זו ראויה היא ועל-כן אני דוחה גם את טענת האפליה אשר הועלתה על-ידי באי-כוח העורר. באשר לנסיבותיו האישיות של העורר- אכן אין זו החלטה פשוטה כלל ועיקר לסגור נער צעיר כל-כך מאחורי סורג ובריח, אולם זוהי החלטה מתבקשת לאור מעשיו.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת על הראיות והנתונים אשר הוצגו בפניו ולא מצאתי מקום להתערב באף אחד ממרכיביה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.