בש"פ 3678/02 משה דדון נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעורר שלושה אישומים של אספקת סם מסוכן. על-פי הנטען בכתב האישום, נעתר העורר לבקשתו של אסיר המרצה את עונשו בכלא שטה לסייע לו בהחדרת סמים לתוך הכלא. בשלוש הזדמנויות שונות קיבל העורר לידיו זוגות נעליים שבתוכם הוטמן סם מסוכן מסוג הירואין. הנעליים נמסרו לו מידי ספקי סמים. את הנעליים מסר העורר, על-פי הכתוב בכתב האישום, לקרובי משפחה של אסירים אחרים שהיו כלואים באותו כלא, וביקש מהם לדאוג להעברת הסמים המסוכנים בעת ביקור שערכו בכלא אצל בני משפחותיהם. פעמיים סוכלה הברחת הסם כאשר הדבר נתגלה בעת שהנעליים נבדקו בכניסה לכלא, ופעם אחת הוברח הסם המסוכן לתוך הכלא והגיע לידי האסירים.

בית המשפט המחוזי בנצרת מצא, כי ראוי להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו, וכי בנסיבות העניין אין להמיר את המעצר בחלופה אחרת.

כנגד החלטה זו מופנה הערר. העורר סבור, כי הופלה לרעה לעומת שניים אחרים שסייעו באחת ההזדמנויות בנסיון להעביר את הסמים לתוך הכלא, ומכל מקום הוא סבור, כי בשל נסיבותיו האישיות ועברו הנקי ראוי היה לבחור בחלופת מעצר, לאמור, "מעצר בית" חלקי או מלא.

אין לקבל את טענת העורר. באשר לטענת האפליה בינו לבין האחרים, יש לדחותה לו ורק מהטעם שהעורר היה מעורב בכל הפרשיות נשוא כתב האישום, והמדובר בפרשיות נפרדות שהתרחשו במועדים שונים. המעורבים האחרים, לעומת זאת, נטלו חלק במעשה אחד. בית המשפט המחוזי גם סבר, כי אין ראיה שהם היו מודעים לעובדה שהנעליים שהביאו איתם לכלא אכן הכילו סם מסוכן.

אכן, עומדת לזכותו של העורר שאין לו הרשעות קודמות. אלא שבכך אין כדי להואיל לו מקום בו מדובר בעבירות סמים חמורות. נפסק כבר, כי את שרשרת הפצת הסם יש לקטוע בעודה, ואחת הדרכים לכך היא לעצור את מי שנושא חלק בהפצת הסם עוד בטרם נסתיים משפטו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. נראה, עם זאת, כי לאור עמדתו של העורר באשר למעורבותו בעבירות נשוא האישום, ניתן להביא את משפטו לידי סיום מהיר, ואפילו בישיבה אחת. ניתן להניח כי בית המשפט הדן בעניינו יביא זאת בחשבון. בנתון להערה זו נדחה, כאמור, הערר.