בש"פ 3685/98 מדינת ישראל נ. מאיר ארגואן

בעקבות החלטתי מיום 14.6.98 קיים בית המשפט המחוזי ישיבת תזכורת שמטרתה להעריך את הזמן הדרוש לסיום משפטו של המשיב ולקבוע מועדים נוספים כדרוש לסיומו. לאחר שמיעת הערכת הפרקליטים, כי השלמת פרשת הראיות והסיכומים תצריך חמש ישיבות נוספות, קבע בית המשפט ארבעה מועדים בחודש ספטמבר, וזאת בנוסף לישיבה, שנקבעה עוד קודם לכן, ליום 7.7.98. שניים מתוך המועדים הנוספים שנקבעו (23.9.98 ו27.9.98-) חלים לאחר תום תשעים הימים בהם הנני מתבקש להאריך את מעצרו של המשיב. משמעות הדבר היא שפסק הדין במשפטו של המשיב לא יוכל להינתן במהלך תקופת ההארכה הנוכחית, וכדי שאשתכנע כי מן הדין להאריך את מעצרו בפעם הזאת, עליי להשתכנע כי יהיה מן הדין לשוב ולהאריך את מעצרו, מקץ תשעים ימי ההארכה, בתקופה נוספת.

הכלל הוא שמשפט של נאשם הנתון במעצר יש לסיים בתוך תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום. סמכותו של בית המשפט העליון להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתקופה האמורה נתונה ושמורה בידו למקרים מיוחדים. בסמכות זו יש לעשות לשימוש מושכל וזהיר לבל נגלוש למצב שבו החריג יהפוך לכלל (השוו בש"פ 3669/97 מדינת ישראל נ' אבו אחמד , תקדין-עליון 97(2)68).

העבירות בהן מואשם המשיב הצדיקו, מעיקרא, את מעצרו, בראש ובראשונה לשם הגנה על ביטחונה ושלומה של המתלוננת. מאז ביצוע העבירות כלפיה - בהיותה גרושתו של המשיב - חזרה המתלוננת ונישאה למשיב. בעובדה זו, כשלעצמה, יש, לדעתי, כדי למתן במידה רבה את החשש שאם ישוחרר ממעצרו עלול המשיב לשוב ולפגוע במתלוננת. על כל פנים, לנוכח ההתארכות הנוספת הצפויה במשפטו של המשיב, שוב לא ניתן לייחס לחשש האמור אותו המשקל שהיה לו בעת מעצרו. עם זאת, ומשום חומרת העבירות ועברו הפלילי המכביד של המשיב, רואה אני להתנות את שחרורו ממעצר בערובה ממשית.

מעצרו של המשיב מוארך בזה, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, ב90- ימים נוספים שמניינם מיום 15.6.98, אך המשיב יוכל להשתחרר ממעצרו אם יפקיד ערבון במזומנים או ערבות בנקאית בסך 30,000 ש"ח וערבויות שני צדדים שלישיים, להנחת דעתה של רשמת בית המשפט העליון, בסך 40,000 ש"ח כל אחת.