בש"פ 10259/05מדינת ישראל נ. פלוני

בפניי בקשה לחידוש מעצרו של המשיב לתקופה של 90 ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

נגד המשיב הוגש ביום 15.9.97 כתב אישום בו יוחסו לו שורה של עבירות מין, אלימות ושידול לזנות שביצע במתלוננת, גרושתו דאז, אשר התגוררה עמו.

באישום הראשון נטען, כי ביולי 1997 דרש המשיב מהמתלוננת באיומים לקיים יחסי מין עם גבר זר. לאחר סירובה הכריח אותה המשיב לשתות וודקה, גרם לשכרותה, לקח אותה לאתר בנייה, ושם והכריח אותה לקיים יחסי מים עם עובד זר שהיה במקום, תוך שהוא צופה במעשים. לאחר מכן בעל אותה אף הוא. באישום השני נטען, כי ביום 22.8.97 דרש המשיב מהמתלוננת באלימות ובאיומים ללבוש בגדים פרובוקטיביים ולקיים יחסי מין עם פועל זר. מזימתו לא צלחה בידו לאחר שפועל שפנה אליו לצורך קיום יחסי מין עם המתלוננת סירב להצעתו. באישום השלישי נטען, כי באותו יום בו התרחש האירוע שבאישום השני, שב המשיב והכריח את המתלוננת לנסוע איתו לאתר בניה, תוך איומים כי יהרוג אותה, ולקיים יחסי מין עם פועל זר שהיה במקום תוך שהוא צופה במעשים, ולאחר מכן בעל אותה בעצמו. על-פי האישום הרביעי ביום 31.8.97 שוב דרש המשיב מהמתלוננת, תוך איומים, ללבוש בגדים פרובוקטיביים, לנסוע איתו לאתר בנייה ולקיים יחסי מין עם פועל זר. עם זאת, לאחר שהמתלוננת סירבה לכך ודחפה את הפועל הזר, עזב זה את המקום. המשיב שכעס על המתלוננת בעל אותה בניגוד להסכמתה. על-פי האישום החמישי החל משנת 1979, בה נישאו המשיב והמתלוננת, לאורך כל שנות נישואיהם, ואף לאחר שהתגרשו, במרץ 1997, אך המשיכו להתגורר יחד, נהג המשיב באלימות חמורה ובאכזריות כלפי המתלוננת, נהג להכותה, לגרום לה חבלות של ממש ולאיים עליה.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. ביום 30.9.97 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. ביום 11.3.98 נדחתה בקשתו של המשיב לעיון חוזר במעצרו. משלא הסתיים משפטו של המשיב תוך התקופה הקבועה בחוק פנתה המבקשת לבית משפט זה להאריך את מעצרו. ביום 8.7.98 החליט השופט מצא (בש"פ 3685/98) לדחות את הבקשה ולשחרר את המשיב בתנאים, וזאת לאחר שנוכח כי המשפט אינו צפוי להסתיים בתקופת ההארכה המבוקשת, ולאור העובדה שהמשיב והמתלוננת נישאו בשנית, ולכן המסוכנות הנשקפת ממנו מתמתנת במידה רבה.

ביום 7.7.98 הסתיימה פרשת התביעה, מלבד עדה אחת, שהוסכם על-ידי ההגנה שתעיד במהלך פרשת ההגנה. מכאן ואילך החלה מסכת של דחיות דיונים מסיבות כאלו או אחרות, אשר גרמה למשפט להתמשך על פני תקופה של כשמונה שנים מיום הגשת כתב האישום ועד להיום. ברצוני לציין בנקודה זו כי התמשכות ההליכים על-פני תקופה כה ארוכה אינה נראית סבירה בעיני, ואף בית המשפט המחוזי היה מודע לכך וציין זאת במספר הזדמנויות בהחלטותיו. בית משפט זה שב והדגיש אין ספור פעמים את חשיבות ניהולו המהיר של ההליך הפלילי. זכותו של הנאשם לסיום מהיר של ההליכים הוכרה כזכות מהותית במשפט הפלילי, וישנן שיטות משפט שאף הכירו בזכות זו כזכות יסוד חוקתית (הרחבה על כך ראו בבג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נא(2) 757). לכך מצטרפים אף האינטרסים של מערכות האכיפה, כמו גם של בתי המשפט, לסיום מהיר של ההליכים (ראו בש"פ 2511/05 מדינת ישראל נ' תאבת גרה , לא פורסם, ניתן ביום 17.3.05). כמו כן יש לזכור כי התמשכות הליכים במשפט הפלילי גורמת לעינוי דין אף למתלונן. לפיכך, למשל, נקבע בסעיף 12 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 כי "ההליכים הנוגעים לעבירת מין או אלימות יקוימו בתוך זמן סביר, כדי למנוע עינוי דין". מסעיף זה ניתן ללמוד באופן כללי על חשיבות ניהול מהיר של ההליך הפלילי עבור המתלונן, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות מין או אלימות, כבענייננו. יש כמובן גם להזכיר את האינטרס של הציבור בהקשר זה שההליכים המשפטיים יתנהלו בקצב סביר ככל הניתן.

מכל מקום, בענייננו ניתנה ביום 3.3.04 הכרעת דין המרשיעה את הנאשם במעשים שיוחסו לו בכתב האישום. הדיון לשמיעת טיעוני העונש נדחה מספר פעמים בשל כך שטרם התקבל תסקיר מבחן. בינתיים התברר ביום 26.9.04 כי המשיב עצור בתיק אחר. לאחר שהשתחרר המשיב מהמעצר אך לא התייצב לדיון הותלו ההליכים נגדו. ביום 28.7.05 נתבקש חידוש ההליכים לאחר שהתברר כי המשיב מרצה בינתיים עונש מאסר. המשיב אמור להשתחרר שחרור מנהלי ממאסרו ביום 5.11.05, ומכאן הבקשה שבפנינו. יצוין, כי ביום 10.10.05 הביעה המאשימה את התנגדותה לדחיית הדיון בשל הפסקת ייצוג, בין היתר בשל החשש כי המשיב ימלט מהדין לאחר שחרורו הצפוי מהמאסר. למרות זאת, נדחה הדיון מאז עוד מספר פעמים.

בבקשה שבפניי טוענת המבקשת כי המשיב הורשע בעבירות חמורות ביותר. כמו כן מציינת המבקשת כי במהלך ניהול המשפט הותלו ההליכים נגד המשיב פעמיים בשל אי התייצבותו. המעצר המתבקש כעת נועד להבטיח התייצבות זו למען יוכלו ההליכים בתיק להסתיים, הליכים שכאמור נמשכו לאורך כ-8 שנים.

מנגד, טוענת באת-כוח המבקש כי התמשכות ההליכים אינה אמורה לעמוד לרועץ למשיב, שכן לא ניתן לתלות את האשמה לכך על כתפי הנאשם בלבד. היא שבה ומזכירה את החלטתו של השופט מצא לשחרר את המבקש ממעצר, ומדגישה כי המשיב והמתלוננת שבו והמשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. מאז החלטתו של השופט מצא נוספו מספר נתונים שיש בידם לשנות את ההחלטה: ראשית, ניתנה הכרעת דין, המרשיעה את המשיב במעשים חמורים ביותר. שנית, מעיון בהליכי המשפט שהתנהלו במהלך שנים אלו עולה כי ההליכים כנגד המשיב הותלו פעמיים מחמת אי התייצבותו. לאור זאת, מאחר שחזקת החפות לא עוד עומדת לנאשם בתיק זה, ומאחר שעולה חשש לאי התייצבות המשיב לריצוי עונשו, במידה שיוטל עליו עונש מאסר, ולאחר שהובהר בפניי על-ידי באת-כוח המדינה כי הבאת הראיות במסגרת דיון הטיעונים לעונש אמורה להסתיים ביום שני הקרוב, 7.11.05, וכי בית המשפט המחוזי התחייב לתת את גזר דינו במהרה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

אשר על כן אני מורה בזאת על מעצר מחדש של המשיב לתקופה של 90 ימים החל מיום 5.11.05 או עד למתן פסק הדין בת.פ. 938/97 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.