בש"פ 3696/10 ערן נחום נ. מדינת ישראל

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע''ח 35743-04-10 (כבוד השופטת ט' חימוביץ) מיום 27.4.2010, לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. במסגרת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, שוחרר העורר בהחלטה מתאריך 12.11.09 בתנאים של מעצר בית בפיקוח ערבים ובאיזוק אלקטרוני, תוך פתיחת חלונות באיזוק לצורך יציאה לגמילה ולהתאווררות. בשל החשד להפרת תנאי השחרור הוגש כתב אישום נוסף לבית משפט השלום בקריית גת אשר מייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לפשע, כניסה למגורים לבצע עבירה, גניבה, הפרה הוראה חוקית, והפרעת שוטר במילוי תפקידו (להלן: כתב האישום הנוסף ) . בכתב האישום הנוסף נטען שבתאריך 12.4.10 קשרו העורר ושותפו לכאורה לפרוץ לדירה בעיר אשדוד, כאשר הפריצה עצמה בוצעה יום לאחר מכן ובה נגנבו פריטים יקרי ערך. תפקידו של העורר בפריצה היה לחכות לשותפו ברכב. עוד נטען שבשעת מעצרו ועל מנת להכשיל את השוטר לחץ על דוושת הגז כך שהרכב החל להתדרדר. בנוסף נטען שבמהלך ימים אלו הפר העורר את התנאים המגבילים שנקבעו לו על ידי בית המשפט פעמיים. ההפרה הראשונה הייתה בתאריך 12.4.10 (להלן: ההפרה הראשונה ), ההפרה השנייה הייתה בעת ההתפרצות לדירה בתאריך 13.4.10 (להלן: ההפרה השנייה ).

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הנוסף, הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור ממעצר, בטענה שהעורר הפר את תנאי השחרור שלו, ואף ביצע במהלך הפרתו בצוותא עם אחר התפרצות לדירה באשדוד. בית משפט השלום (כבוד השופט א' באומגרט) דחה את בקשת המשיבה והשאיר את תנאי השחרור הקיימים, תוך שהוא קובע שאין ראיות לכאורה לא להפרת תנאי המעצר, ולא להתפרצות לדירה באשדוד. בקביעתו התבסס בית המשפט על מחדלים של המשיבה בחקירת עניינו של העורר הכוללים אי בקשת אישור מיחידת האיזוק האלקטרוני על הפרת תנאי המעצר, חקירה שטחית של הערב, ואי בדיקת התקיימות הפגישה בתוכנית הגמילה של העורר. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערר של המשיבה וקבע שיש לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קבע שקיימות ראיות לכאורה כנגד העורר בנוגע להפרת תנאי שחרורו בנוגע להפרה השנייה שלו. בנוגע להפרה הראשונה קבע בית המשפט שאכן נפלו מחדלים בחקירה הכוללים את אי חקירת העורר והערבים, המובילים למסקנה שקיימות ראיות לכאורה אך לא במידה מספקת. בהתיחס להפרה השניה קבע בית המשפט שהפגישה של העורר ושותפו לכאורה לא הייתה אקראית אלא מתוכננת ובקשר ישיר להתפרצות לדירה. קביעה זו ביסס בית המשפט על דוחו''ת העיקוב, הימצאות שלל הגניבה מיד לאחר הגניבה ברכבו של העורר, והתחמקותו של העורר מלענות על שאלות הקשורות לפגישתו עם שותפו. בנוסף קבע בית המשפט שאפשר היה ללמוד מדברי הערב שהוא לא היה באותה עת עם העורר. לבסוף קבע בית המשפט שביצוע התפרצות בעת מעצר בית, תוך ניצול לרעה של תנאי השחרור, וכן עברו המכביד של העורר, מצדיקים את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שלפניי.

4.

בא כוח העורר טוען שטעה בית המשפט המחוזי כאשר קיבל את הערר והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו תוך שהוא מדגיש מספר טיעונים עיקריים. ראשית, טוען בא כוח העורר שאין ראיות לכאורה לכך שהעורר היה קשור להתפרצות לדירה באשדוד. בנוסף טוען בא כוח העורר שהפעילות הנמהרת של השוטרים אשר במהלך המעצר ניפצו את שמשות רכבו של העורר, היא זו שהובילה אותם לתרץ את התנהגותם בכך שהעורר ניסה להתחמק ממעצר. עוד טוען בא כוח העורר שאין ראיות לכאורה בנוגע להפרה הראשונה, במיוחד לנוכח מחדלי המשיבה אשר לא בדקה האם יש אישור מיחידת האיזוק האלקטרוני, לא חקרה את שלושת הערבים המפקחים על העורר, ואפילו לא חקרה את העורר עצמו בנוגע להפרה. מוסיף בא כוח העורר וטוען שאין ראיות לכאורה בנוגע להפרה השנייה, כאשר לטענתו התרשלה המשיבה בכך שחקרה רק את אחד הערבים המפקחים על העורר, ואף את זאת עשתה באופן שטחי, ולא ערכה בדיקה במרכז הגמילה האם אכן הייתה פעילות שהעורר היה אמור ליטול בה חלק בזמן ההפרה. כמו כן, טוען בא כוח העורר שגם אם יימצא שיש די ראיות לכאורה כנגד מרשו מחדלי המשיבה מובילים למסקנה שיש כרסום משמעותי בראיות המצדיק את השארת תנאי המעצר בית שלו על כנם. לבסוף טוען בא כוח העורר שהעבירות שמיוחסות לעורר אינן מקימות עילת מעצר, במיוחד לנוכח העובדה ששותפו הנטען

לפריצה שוחרר בתנאים מגבילים.

5.

באת כוח המשיבה טוענת שיש ראיות לכאורה הן לעניין הפרות תנאי מעצר הבית והן בנוגע להתפרצות לדירה. באת כוח המשיבה מבססת את טענתה על דוחות העיקוב והפעולה של השוטרים. עוד טוענת באת כוח המשיבה שבשלב זה אין לבדוק את מהימנות השוטרים או משקלן של הראיות. לבסוף טוענת באת כוח המשיבה שבניגוד לשותפו של העורר, העורר הפר את תנאי השחרור שלו, ובכך קמה כנגדו עילת מעצר.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. טענתו העיקרית של העורר נסבה על העדרה של תשתית ראייתית לכאורית כנגדו. החלטת בית המשפט המחוזי הייתה מנומקת ומפורטת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ולא מצאתי הצדקה לסטות מקביעה זו. באשר לחשד לפריצה פרט בית המשפט את התשתית הראייתית הלכאורית אשר במרכזה דוחו''ת העיקוב של השוטרים, הימצאות שלל הגניבה ברכבו של העורר, והתחמקות העורר משאלות שהופנו אליו בהקשר להתפרצות לדירה . לעניין זה חשוב לציין שבשלב הדיון במעצר אין בית המשפט נדרש לבחינת מהימנות הראיות ולבחינת משקלן האפשרי, אלא רק לבחינת הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה על פיהן (בש''פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 31.10.07); בש''פ 3673/10 גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.5.2008)). בא כוח העורר טוען כנגד התנהגות המשטרה והשוטרים אשר לטענתו רודפים אחרי העורר ומחפשים אותו בטענות שווא. טענות אלו נוגעות בשאלות של מהימנות עדים ומשקלן של ראיות, ולכן דינן להתברר במהלך המשפט לגופו, ומכל מקום לא מצאתי להן ביסוס אמיתי בשלב זה. דוחו''ת העיקוב הצביעו על כך שהעורר הסתובב סביב מקום ההתפרצות באופן חשוד ביום שלפני וביום הפריצה עצמו, תוך כדי הפרה של תנאי מעצר הבית בו היה נתון. אמנם, אכן נפלו מחדלי חקירה בעניינו של העורר אשר מובילים למסקנה שקיים כרסום בראיות לכאורה בנוגע להפרה הראשונה, אך כרסום זה איננו חל כלל לעניין ההפרה השנייה וההתפרצות לדירה.

7.

לפיכך, ההפרה השנייה למצער, מלמדת שהעורר מעל באמון שניתן בו על ידי בית המשפט (בש''פ 7364/09 מדינת ישראל נ' יניב אדרי (לא פורסמה, 17.9.2009)). התנהגות זו מצביעה על זלזול מודע של העורר בהוראות בית המשפט, אשר מתחזקת לנוכח העובדה שבמועד ההפרה מיוחס לעורר ביצוע של עבירה חדשה, באופן ובעוצמה אשר מצדיקה את החזרתו למעצר בשונה משותפו לעבירה (בש''פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ''ד נד(1) 385 (2000)).

משכך, דין הערר להידחות.