בש"פ 3712/13 אחמד חביבאלה נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ב' ארבל ) בתיק מ"ת 13638-02-13 מיום 22.5.13, במסגרתה דחה את בקשת העוררים לעיון חוזר בהחלטתו מיום 28.2.13, שבה הורה על שחרור העוררים לחלופת מעצר בתנאים, וזאת כדי לאפשר לעוררים לשוב לביתם. עניינה של הפרשה עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת סכין.

רקע

ב.

כנגד העוררים, תושבי הכפר עין מאהל, הוגש (ביום 7.2.13) כתב אישום

המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק והחזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק; כנטען בכתב האישום, עובר ליום 22.1.13 קשרו העוררים ביניהם קשר לגרום לסנד אבו ליל ואכרם אבו ליל (להלן סנד ו אכרם , וביחד המתלוננים ) חבלות חמורות באמצעות סכין. כן נטען, כי ביום 22.1.13 בסמוך לשעה 1900, הצטיידו העוררים בסכינים ארוכות, ניגשו אל המתלוננים ותקפו אותם ללא כל התגרות מוקדמת. כנטען, ניסה העורר 1 לדקור את סנד ברגלו, אך מכשיר הסלולר בכיסו של סנד מנע מהסכין את החדירה ונשבר. נסיון הדקירה השני של העורר 1, לכיוון חלקה העליון של בטנו של סנד, הוסט לירכו של סנד. אכרם חש לעזרתו של סנד ובעט בעורר 1, אז הניף העורר 2 את סכינו וניסה לדקור את אכרם בפלג גופו העליון, אולם אכרם תפס את ידו ומנע את הדקירה. אנשים שהתקהלו במקום מנעו את המשך התקיפה והעוררים נמלטו מהמקום. כתוצאה מהדקירה סנד נזקק לטיפול רפואי ואושפז למשך שלושה ימים.

הליכי המעצר

ג.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים. ביום 7.2.13 התקיים דיון בבקשה, בו הסכים בא כוח העוררים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אולם טען לחלופת מעצר, תוך הרחקה מהכפר עין מאהל, אצל משמורנים שיש ביכולתם לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררים. בא כוח המשיבה התנגד לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר טרם קבלת תסקיר מעצר, הן בשל נסיבות האירוע המלמדות לשיטתו על מסוכנותם הרבה והן בשל החשש להימלטות, מאחר שהעוררים נמלטו מהמשטרה עד שהסגירו עצמם ביום 27.1.13. בסופו של הדיון, הורה בית המשפט המחוזי

(השופט ב' ארבל ) על עריכת תסקיר מעצר, בו ייבחנו חלופת המעצר שהוצעה בדיון וכן האפשרות לאיזוק אלקטרוני.

ד.

כעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 28.2.13, לקראת הדיון שהתקיים ביום 26.2.13, הונחו על שולחנו תסקירי המבחן בעניינם של העוררים; ביחס לשני העוררים צוין, כי אין להם הרשעות קודמות, וכי שירות המבחן התרשם מאנשים נורמטיביים המסוגלים לעמוד בגבולות חיצוניים ברורים ככל שישוחררו לחלופות מעצר מרוחקות, אשר יאפשרו הפרדה מן המתלוננים ומבני המשפחה האחרים המעורבים בפרשה. עם זאת, לא נשלל הסיכון להישנות מקרים דומים בעתיד. שירות המבחן אמנם מצא את המשמורנים שהוצעו הולמים ואת חלופת המעצר ראויה, אולם לדעתו לא התאימה לשהייה בצוותא של שני העוררים.

ה.

בדיון מיום 26.2.13, הציע בא כוח העוררים חלופת מעצר בכפר איכסל בעבור העורר 2. באת כוח המשיבה התנגדה לכל חלופת מעצר. בית המשפט חקר את כל המשמורנים שהוצעו על ידי העוררים.

ו.

בהחלטתו מיום 28.2.13 הורה בית המשפט על שחרורם של העוררים לחלופות מעצר נפרדות, בפיקוח מלא, תוך הרחקתם מישוב מגוריהם. כן נקבע, כי העוררים יפקידו כל אחד סך של 10,000 ש"ח במזומן ותינתן התחייבות עצמית בסך של 100,000 ש"ח לקיום תנאי מעצרם, וכי כל אחד מהמשמורנים יתחייב לסך של 50,000 ש"ח להבטחת מילוי חובתם וקיום תנאי השחרור. בנוסף, ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי "בנסיבות אלו, סבורני כי השניים שלפני נכללים באותו חריג צר ממדים, לפיו ניתן לשחרר, בנסיבות מיוחדות, גם נאשמים בעבירות שעניינן 'תת תרבות הסכין'".

ז.

ביום 2.4.13 הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, אשר התבססה בעיקר על סולחה שנחתמה בין משפחות הצדדים. ביום 9.4.13 התקיים דיון בבקשה, בהיעדרו של השופט ב' ארבל , בסופו הורה בית המשפט המחוזי (השופט

ע' עיילבוני ) על עריכת תסקירי מעצר משלימים בעניינם של העוררים.

החלטת בית המשפט קמא

ח.

ביום 22.5.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ב' ארבל ) את בקשת העוררים לעיון חוזר. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי אמנם שירות המבחן סבר שבשלו התנאים להחזרת העוררים למקום מגוריהם בתסקירי המעצר המשלימים, וזאת תחת פיקוחם של בני משפחתם ובשילוב יציאתם לעבודה בשעות היום. אולם, ככלל קיים קושי מובנה בפיקוחם של בני משפחה, אשר ספק אם ביכולתם להוות חסם הולם להתנהגות אלימה חוזרת. כן צוין, כי החשש גובר נוכח אופיין האלים של העבירות, וכי חלופת המעצר שהוצעה משיבה את העוררים אל תוך עין הסערה של ההתרחשויות נשוא כתב האישום. בית המשפט סבר, כי אמנם הסולחה אליה הגיעו משפחות הצדדים חשובה להשכנת שלום. אולם, יש לבחון את עמידותה לאורך זמן ואינה יכולה להוות ערובה מושלמת ל"דיכוי להבות המחלוקת בין הצדדים". כן נקבע, כי נוכח הזמן הקצר שעבר מאז נקבעו תנאי שחרורם של העוררים, בבקשה שהוגשה ב"שיטת הסלאמי", אין לומר כי מסוכנותם של העוררים אויינה.

הערר והדיון

ט.

כלפי החלטה זו הוגש (ביום 23.5.13) הערר הנוכחי במסגרתו נטען, כי שגה בית משפט קמא בדחייתו את הבקשה לעיון חוזר, וזאת ללא נתינת משקל כלשהו לתסקירי המעצר המשלימים, להסכם הסולחה ולעברם הנקי של העוררים. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בעת שלא התחשב בהחלטתו במצב המשפחתי והכלכלי הקשה של העוררים, בהיותם המפרנסים היחידים במשפחותיהם. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בעת שפסל את המשמורנים שהוצעו, וזאת בשל קרבתם המשפחתית לעוררים, חרף הבנת תפקידם והאחריות המוטלת עליהם. בדיון טען עו"ד מסאלחה לעוררים, והטעים את הסולחה שהושגה במאמץ רב, כשינוי נסיבות אחד, ואת הידרדרות המצב הכלכלי בבתי העוררים, כשינוי נוסף. עוד נאמר, כי באירועי עצב ולהבדיל שמחה של משפחות המתלוננים והעוררים נטלו חלק כל הצדדים.

י.

בא כוח המדינה, עו"ד שוייצר, טען כי מדובר באירוע מתוכנן ואלים, וכי אין עדיין מקום לשיבה לכפר,

וגם הסולחה טרם הוכיחה עצמה.

הכרעה

יא.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להתערב לעת הזאת בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, בנתון לכך שאקבע, כי בקשה לשינוי תוכל להיות מוגשת (בכפוף לנושאים לא צפויים) לקראת סוף אוגוסט 2013, בתום שישה חודשים להחלטה מיום 28.2.13. שמעתי בעיון את טענותיו הסדורות של עו"ד מסאלחה, שהרחיבו את הנימוקים התמציתיים בערר. אכן, לאחר ההחלטה הושגה (ב-16.3.13) הסולחה, בה עיינתי ואיני מקל בה ראש, וגם לא בטענות בדבר המצב הכלכלי הקשה בעקבות הפסקת תעסוקתם של העוררים לעת הזאת. ואולם, אי אפשר שלא לתת ביטוי למסוכנות העולה לכאורה מן הפרשה, שאין לחלוק עליה, ולענייננו אין לעוררים להלין אלא על עצמם, והאיזון מצריך הקפדה וזהירות. אכן, תסקירי שירות המבחן חיוביים באשר למבוקש, ואולם בית המשפט קמא לא ראה בחיוב הן את הגשת הבקשה חודש לאחר ההחלטה מ-28.2.13, והן את יכולת המפקחים המוצעים להציג גבולות, תוך שהעוררים חוזרים ל"עין הסערה" בכפר. נימוקו של בית המשפט עמו, במורכבות הנושא.

יב.

כללם של דברים; הגם שאוכל להבין את רצונם של העוררים לשוב לבתיהם, דבר טבעי, ההרחקה מן הכפר וההפרדה ביניהם בשעתו באו על רקע הפרשה עצמה – שכמובן ככל שיתם במהרה ההליך העיקרי לגביה כן ייטב לכולי עלמא – וכדי למנוע שפיכות דמים נוספת. הזמן הוא רופא נודע לפגעים, וככל שתחלוף תקופה משמעותית יותר, וכמובן ככל שלא יארעו חלילה אירועים חדשים, כן ייטב מבחינת הסיכוי לאישור שינוי בתנאי מעצר הבית. הדבר תואם גם את גישת המחוקק בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. עם הזמן יתברר האם נשמרים, מזה, התנאים שעל העוררים לקיימם, ומזה, האם כובדה כדבעי הסולחה.

יג.

איני רואה איפוא מנוס מאי היעתרות לערר, תוך שמירת האופציה לשוב ולהעלות את הנושא בתום שישה חודשים ממועד ההחלטה מ-28.2.13, ובית המשפט המחוזי יבחן את התנאים לעת ההיא ואם בשלו לשינוי.