בש"פ 3715/99 מדינת ישראל נ. יהודה פרנקל

ערר המדינה על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - מפי כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק - לשחרר את המשיב ממעצר תוך קביעת תנאים אלה ואחרים. בקשת המדינה היא כי אורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ולמותר לומר כי בא-כוחו המלומד של המשיב, עורך-דין משה אלוני, מתנגד בכל-תוקף לבקשה.

תחילת הדברים לענייננו עתה היתה ביום 19.8.92, עם הגשתו של כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי נגד המשיב ונאשמת אחרת. להלן נכנה את המשיב בשמו - פרנקל.

פרנקל נאשם בארבעה אישומים שעניינם קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיופי מסמכים בנסיבות מחמירות, שימוש במסמכים מזוייפים, קשירת קשר למרמה בנסיבות מחמירות, גניבה, איומים והוצאת שיק ללא כיסוי. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של פרנקל עד תום ההליכים, אך עררו לבית-המשפט העליון התקבל ופרנקל שוחרר ממעצר בתנאים מסויימים שנקבעו, ביניהם "מעצר-בית". אקדים מאוחר למוקדם ואוסיף, כי לאחר מספר חודשים - ובשל התמשכות ההליכים - בוטל, בהסכמת המדינה, תנאי "מעצר-הבית".

לאחר מספר חודשים, בחודש ינואר 1993, הורשעה על-פי הודאתה שותפתו של פרנקל, ודינה נגזר למאסר בפועל בן 30 חודשים.

עניינו של פרנקל החל עובר בין שופטים שונים. בתחילה נקבע התיק לפני כבוד השופט סגלסון, אך עם פרישתו מכהונתו, הועבר התיק לכבוד השופט אדר. השופט אדר, בתורו, פרש אף הוא מכהונתו, ועניינו של המשיב הגיע אל שולחנו של כבוד השופט פריש. ביום 15.2.95 החלו נשמעות הראיות בתיק, ובחודש נובמבר 1996 נסתיימה שמיעת סיכומי הצדדים. כל אותה תקופה יצא פרנקל את הארץ ובא בה לרצונו - בהסכמת המדינה - וכך היה עד ליום 30.7.97.

השופט פריש סיים לכתוב את הכרעת-הדין, ופרנקל ובאי-כוח בעלי-הדין הוזמנו לבית-המשפט ליום 11.9.97 לקריאתה של הכרעת-הדין. בא-כוחו של פרנקל ביקש דחיית הדיון (בשל יציאתו לחו"ל במסגרת תפקידיו הציבוריים), וכבוד השופט פריש קבע מועד חדש לשמיעה, ליום 23.9.97. יום זה היה יום ראשון לסידרה ארוכה של דחיות, וראוי כי נאמר על דחיות אלו כמה-וכמה מילים.

ביום 23.9.97, משנזדמנו באי-כוח בעלי-הדין לשמיעתה של הכרעת-הדין, ביקש עורך-דין אלוני לדחות את השמעת ההכרעה הואיל ופרנקל שוהה בחוץ-לארץ ואין הוא חש בטוב. כבוד השופט פריש הביע תמיהה על הבקשה בכנותו אותה כ"דבר ... בלתי מתקבל על הדעת". עוד הוסיף השופט פריש וקבע כי אי-התייצבותו של פרנקל לדיון "היא בניגוד מפורש להחלטת בית-המשפט". השופט פריש קבע ישיבה נוספת ליום 28.9.97. יום זה הפך להיותו ליום 29.9.97.

ביום 29.9.97 לא התייצב פרנקל כפי שצווה, ועורך-דין אלוני הודיע בשמו כי "יש לו בעיות רציניות עם הלב". כבוד השופט פריש כתב זו הפעם החלטה ארוכה, בה הביע דעתו במילים קשות על אי-התייצבותו של פרנקל לדין. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שלא הוצגו לפני בית-המשפט תעודות רפואיות המאששות את טיעונו של פרנקל כי אין הוא חש בטוב. בית-המשפט דחה את המשך הדיון ליום 2.11.97.

הגיע יום 2.11.97 והמחזה חזר על עצמו. עורך-דין אלוני הגיש לבית-המשפט תעודה רפואית וביקש את בית-המשפט כי יואיל לדחות את הישיבה הבאה עד לסוף חודש ינואר 1998. בית-המשפט קבע בלשון מפורש כי "אין הצדקה לאי-התייצבותו של הנאשם לדין", ויחד עם זאת הוסיף והחליט לקבל את בקשתו של עורך-דין אלוני לקבוע המשך דיון למועד שהציע. בית-המשפט הוסיף והדגיש כי "זו הדחייה האחרונה ולא תינתן דחייה נוספת". המשך הדיון נקבע ליום 1.2.98.

ביני לביני, ביום 3.12.97, נערך דיון בעניין כתב ערובה שחתם אדם אחר עבורו של פרנקל, ובמהלך הדיון הושמעו דברים ולפיהם אפשר יחזור פרנקל לישראל לפני יום ה1.2.98-. על יסוד דברים אלה החליט כבוד השופט פריש כי על פרנקל להתייצב בבית-המשפט "מיד לאחר שובו ישראל", אף אם יהיה הדבר לפני יום 1.2.98.

ביום 1.2.98 שוב לא התייצב פרנקל לדין, ועורך-דין אלוני הודיע בשמו כי "בינתיים קרתה לו [לפרנקל] תאונה". על יסוד זאת, ועל-סמך תעודה רפואית שהגיש לבית-המשפט, ביקש עורך-דין אלוני דחייה נוספת. בקשתו זו של פרנקל גדשה, ככל הנראה, את הסאה, וזו היתה החלטתו של השופט פריש:

"1. מהתעודה שהוגשה בפניי היום לגבי פגיעה ברגלו של הנאשם לא שוכנעתי כי הנאשם לא היה מסוגל להגיע לדיון של היום.

2.עם זאת, ולפנים משורת הדין, ולפי בקשתו של עו"ד אלוני החלטתי לדחות את הדיון לעשרה ימים על מנת לאפשר לנאשם להגיע לדיון."

כבוד השופט קבע את המשך הדיון ליום 11.2.98.

ביום 11.2.98 התייצבו באי-כוח בעלי-הדין לפני בית-המשפט, וזו הפעם שומעים אנו את עורך-דין אלוני טוען כי פרנקל "עבר נקע טראומטי בפרק הברך. לא צריך לסכן את רגלו כשהוא נמצא בטיפול ... יש פן אנושי אם הכרעת הדין תוקרא לו בעוד כמה שבועות כשהוא יוכל ללכת. הנאשם חולה ומטופל". החלטתו של כבוד השופט פריש בבקשת הדחייה ניתנה לאחר מספר ימים, ביום 16.2.98. החלטה זו מחזיקה חמישה עמודים מלאים, ובהם סוקר השופט פריש בפרוטרוט את ההיסטוריה של השמעת הכרעת-הדין. בסופה של ההחלטה השופט פריש מספר החלטות, וביניהן: חיובו של פרנקל להעביר לבית-משפט תצהיר בו יפרט את כתובת המגורים שלו, מספר הטלפון וכו'; תעודה רפואית נוספת מאת רופא בגרמניה; חוות-דעת של רופא בכיר העובד בבית-חולים איכילוב, בית-חולים שיבא או בית-חולים בילינסון לגבי אפשרות הטסתו של פרנקל לישראל במצבו הנוכחי, ועוד. המשך הדיון נקבע ליום 19.3.98.

ביום 24.3.98 התייצבו באי-כוח המדינה ופרנקל לפני בית-המשפט, ושומעים אנו את עורך-דין אלוני מודיע חגיגית לבית-המשפט כי פרנקל צלצל אליו; כי מצבו משתפר והולך; וכי מבקש הוא לקבוע את השמיעה לחודש יוני 1998. כבוד השופט פריש החליט כי פרנקל לא מילא אחר כל התנאים שהושתו עליו, והוסיף כי על פרנקל להגיע לישראל לא יאוחר מיום 7.4.98 "אלא אם כן תתקבלנה תעודות רפואיות שיהיה בהן כדי להצדיק המשך שהייה בגרמניה". מכל מקום, כך הוסיף בית-המשפט והחליט, גם אם תוגשנה תעודות רפואיות אשר תצדקנה מתן ארכה נוספת, הארכה האחרונה שתינתן לנאשם תהיה עד ליום 3.5.98, יום בו על פרנקל להתייצב בבית-משפט.

יום ה3.5.98- הגיע, ולמותר לומר כי פרנקל לא התייצב לפני בית-המשפט. עורך-דין אלוני הודיע לבית-המשפט בשם פרנקל כי הוא (פרנקל) "נמצא בשלבים מתקדמים" בהחלמתו, אשר-על-כן מבקש הוא בשמו של פרנקל "לתת לו אפשרות עוד חודשיים שלושה כדי שיוכל לחזור".

זו הפעם פקעה סבלנותו של כבוד השופט פריש. גם שופט שהוא ארך-אפיים ורב-חסד, גם הוא יכול שיגיע לעיתים אל קצה אורך-הרוח.

בהחלטתו יום 3.5.98 קבע כבוד השופט פריש כי התעודה הרפואית שהוגשה לו אינה אמינה עליו; כי פרנקל נדרש בעבר להגיש לבית-המשפט ראיות שונות אשר לא טרח כלל להגיש; וכי "על-פי הנתונים שבפניי הנאשם מסוגל לטוס לישראל". השופט פריש הוסיף עוד ואמר כי הלך כברת-דרך ארוכה כדי לאפשר לפרנקל לחזור לישראל מרצונו, אך לא עוד. השופט פריש החליט, איפוא, לתת צו מעצר נגד פרנקל.

למותר לומר כי פרנקל לא חזר ארצה מרצונו, ובחודש יוני 1998 נערכה בקשת הסגרה לשלטונות גרמניה להסגיר את פרנקל לישראל. לאחר מאמצים נעצר פרנקל בגרמניה ביום 26.1.99, וביום 16.3.99 הוסגר לישראל. משהובא ארצה הגישה המדינה בקשה לעצור את פרנקל עד תום ההליכים, וביום 8.4.99 נעתר כבוד השופט סלטון לבקשה והורה על מעצרו של פרנקל עד תום ההליכים. בהחלטתו עומד השופט סלטון על-כך שהכל המתינו לפרנקל להשמעתה של הכרעת הדין ביום 11.9.97, וכי מאז משתמט הוא מבואו לישראל. השופט סלטון עומד על מהות העבירות המיוחסות לפרנקל; על היותו בעל עבר פלילי; על התנהגותו לקראת שימוע הכרעת הדין - התנהגות המצביעה על התחמקות - וקובע הוא כי בנסיבות העניין הוכיח פרנקל במעשיו ובמחדליו כי קיים יסוד סביר לחשש ששיחרורו יביא להתחמקות מהליכי שפיטה, והכל כהוראת סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

נעיר כבר מעתה, כי ביני לביני יצא השופט פריש להשתלמות בארצות-הברית, וכי אין מצפים לשובו ארצה עד ליום 15.7.99. כבוד השופט סלטון עמד על-כך בהחלטתו, בקובעו כי הימצאותו של השופט פריש בחו"ל עלולה לעכב את שימוע הכרעת-הדין במספר חודשים. למרות זאת החליט כבוד השופט סלטון את אשר החליט.

אחר הדברים האלה, ולבקשת המדינה, הורה נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כי הכרעת הדין תיקרא בידי כבוד השופט מודריק. ואכן כך היה. ביום 26.4.99 הודיע השופט מודריק את הכרעת-הדין בעניינו של פרנקל, והסתבר כי פרנקל הורשע כמעט בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, לרבות באישום שיוחד לו ולא לשותפתו לעבירה. בהמשך לכך החליט השופט מודריק כי מעשה גזירת-הדין ימתין לשובו של השופט פריש ארצה. כך אף החליט כבוד סגן הנשיא השופט חיים פורת. להשלמה נוסיף כי בא-כוחו של פרנקל ביקש כי כבוד השופט מודריק אף יגזור את דינו, אך המדינה התנגדה לכך.

כיום קבוע הדיון לשמיעה לפני כבוד השופט פריש ליום 16.7.99.

לא יצאו ימים רבים מאז הוחלט על המתנה לשופט פריש, וביום 30.5.99 הגיש בא-כוחו של פרנקל בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של כבוד השופט סלטון לעצור את פרנקל עד תום ההליכים. בקשה זו באה לפני כבוד השופטת סלומון-צ'רניאק, וביום 3.6.99 החליטה השופטת לשחרר את פרנקל ממעצרו, כאמור בראש החלטתנו. החלטתה של השופטת סלומון-צ'רניאק משעינה עצמה על שני עמודים, וביתר-דיוק: על שתי עובדות חדשות המצדיקות, לדעתה, בקשה לעיון חוזר. העובדה האחת היא, כי מאז החלטתו של השופט סלטון הורשע פרנקל בדינו, והעובדה האחרת היא, כי מאז אותה החלטה הגיע פרנקל להסדר כספי עם המתלוננים שהיו קורבנות העבירות שביצע. השופט צ'רניאק ערה, אמנם, לכך שפיצוי הקורבנות "הינו מהלך שנעשה לקראת גזירת הדין" אך מוסיפה היא ואומרת, כי "יש בכך כדי להחליש במידת-מה את החשש שהנאשם מתכנן אמנם להימלט מן הדין". אשר לגופו של עניין, מסיקה השופטת סלומון-צ'רניאק מכלל הנסיבות שראוי הוא כי פרנקל יהיה משוחרר עד אשר יחזור כבוד השופט פריש מן ההשתלמות בארה"ב, שכן "זכותו של הנאשם שגזר-דין יינתן בעניינו בתוך זמן סביר והוא רשאי וזכאי לדעת מה צופן לו העתיד". בהמשך דבריה קובעת השופטת כי אף שברור כי פרנקל צפוי לעונש של מאסר בפועל "מעמדו כעציר שולל ממנו זכויות שהיו מגיעות לו במעמדו כאסיר". על-יסוד כל אלה החליטה השופטת סלומון-צ'רניאק כפי שהחליטה, תוך חיובו של פרנקל (בין השאר) להמציא ערבות בנקאית בגובה 700 אלף ש"ח. השיחרור בערבות איננו מחייב את פרנקל להיות מרותק לביתו אלא בין השעות 23:00 ו6:00-.

על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי, ובנוסף למסמכים שנאספו בתיק שמעתי טיעונים על-פה מפי באי-כוח בעלי-הדין.

בשוקלי את עניינו של פרנקל נתתי דעתי לצדדי החובה והזכות, ועתה אפרט מעט את דבריי.

אין ספק בדעתי - כשם שלא היה ספק בדעתו של כבוד השופט פריש - כי פרנקל מעל באמון שניתן בו וברח מן הארץ לגרמניה מאימת הדין. גם אם מלכתחילה ניתן היה לומר כי רוח שטות נכנסה בו בפרנקל - בנסותו לברוח מאימת הדין - הנה הדחיות החוזרות ונשנות לימדו אותנו את אשר ידענו מכבר: כי סוף מעשה מחשבה תחילה. השתמטותו של פרנקל מחזור ארצה במשך תקופה כה ארוכה - ועד להסגרתו - מלמדת כי לא רוח שטות עברה את פרנקל אלא רוח רעה; כי מלכתחילה נתכוון לברוח מאימת הדין. פרנקל הוכיח עצמו כמי שאינו ראוי כי יתנו בו אמון. אכן, פרנקל שם את מערכת המשפט בישראל ללעג ולקלס, והגיעה עת כי יאכל את פרי מעלליו. אמון באדם - שלא ככסף - אינו ניתן לחלוקה. מהימנותו של אדם היא בבחינת מעשה מיקשה. פרנקל ניפץ את האמון שניתן בו. אין צורך לשתות את כל תכולתה של החבית כדי לדעת שחומץ בה ולא יין. טעמנו מן החבית וידענו כי חומץ בה. אין צורך שנשתה אותה עד כלה.

אם כך בבריחתו של פרנקל מן הארץ, לא-כל-שכן בתיתנו דעתנו לעברו הפלילי (בעבירות סחיטה באיומים, איומים, משיכת שיק ללא כיסוי ועוד). כך אף בהיותו שותף בזמנו לעבירות רבות מאוד של שיבוש הליכי משפט, עבירות מרמה, זיוף, שוחד ועוד, הגם שלא הורשע באותן עבירות בהיותו עד מדינה על-פי הסכם עד מדינה שנכרת בינו לבין רשויות המדינה.

האמנם הוכחו נסיבות המצדיקות עיון חוזר במעצרו של פרנקל? ספק גדול בעיני. אשר לכך שמאז ההחלטה על מעצרו הורשע בדינו, נסיבה זו מדברת לחובתו של פרנקל; שאם הוחלט על מעצרו עד תום ההליכים קודם השמעתה של הכרעת-הדין, על-אחת-כמה-וכמה לאחר השמעתה. ואשר לכך שפרנקל עשה הסדרי פשרה עם קורבנות מעשי הרמייה שלו, אין נסיבה זו משמשת עובדה המזכה בעיון חוזר. פרנקל ידע ידוע היטב כי רימה את קורבנותיו; מה היה לו איפוא שימתין עד להכרעת הדין כדי לפצותם? אינני רוצה לפגוע בטיעונו של פרנקל לגזר-הדין, אך בה-בעת אינני סבור כי אותם הסדרי פיצויים יש בהם להחליש כהוא-זה את כוונתו של פרנקל להימלט מן הדין, אם כוונה מעין-זו מקננת בליבו.

לדעתי, איפוא, לא היה מקום כי השופטת סלומון-צ'רניאק תידרש כלל לבקשה לעיון חוזר.

ואחרי כל אלה, אינני רואה עצמי רשאי להימנע מדון בנושא ההמתנה לשובו של כבוד השופט פריש מחו"ל.

הנה-כי-כן, היום הוא יום 6.6.99 והמשך שמיעת משפטו של פרנקל אמור להיות רק ביום 16.7.99. במהלכם הרגיל של משפטים אפשר אין זו דחייה ארוכה - בייחוד נוכח ההשערה כי ייגזר על פרנקל עונש מאסר בפועל - ואולם העוקץ בענייננו הוא באמירה כי פרנקל יישב במעצר אך משום שהשופט בעניינו שוהה בהשתלמות בחו"ל. אכן, שיקול-שכנגד זה למעצרו של פרנקל טרד את מנוחתי לא-מעט מאז נקבע כי אשב לדין בערר. דומה בעיניי כי לו היה המדובר במקרה אחר, כי-אז הייתי מורה שהמדינה תדאג כי השופט פריש יחזור ארצה כדי לגזור את דינו של פרנקל; ולו לא היתה מתקבלת ההצעה, כי-אז הייתי מורה על שיחרורו של אותו עציר ממעצרו. אולם פרנקל אינו כשאר עצירים. מעשיו של פרנקל העידו עליו כמאה עדים מהו אורחו ומהו הסיכון הכרוך בשיחרורו ממעצר. טעמנו מן החבית ומצאנו כי חומץ היא; מה נשתנה מאז שהחומץ הפך יין? אכן, לא יהיה זה ראוי כי המדינה תיטול סיכון לאחר שפרנקל עשה את אשר עשה וחדל את אשר חדל. אמת נכון הדבר: לו מדובר היה בכך שכבוד השופט פריש יחזור ארצה בעוד מספר חודשים, אפשר היתה הכף נוטה לזכותו של פרנקל; ואולם ביודענו כי המשך המשפט קבוע ליום 16.7.99, ובשוקלי את השיקולים הראויים מזה ומזה, סבורני כי כף החובה מכריעה.

אני מחליט, איפוא, לקבל את ערר המדינה ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו.

היום, כ"ב בסיוון התשנ"ט (6.6.99).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

99037150. G02