בש"פ 3718/10 מחמד שלאעטה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

כתב אישום אשר הוגש נגד העורר וחמישה אחרים (להלן: הנאשמים ), מייחס לעורר בשלושה אישומים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון שוד, חבלה בכוונה מחמירה ושוד בנסיבות מחמירות. מבין הנאשמים בכתב האישום, שלושה הינם בני דודו של העורר (נאשמים 1, 4 ו- 5). לא אפרט את כלל האישומים אלא אך את אלה המיוחסים לעורר. כך, באישום הרביעי מיוחס לעורר ולנאשמים 1 ו- 4 כי במהלך חודש פברואר 2010 נהגו נאשם 1 והעורר לנסוע ברכבים שבשימושו של העורר נאשם 3 למקומות שונים בצפון כאשר נאשם 1 מצויד במוט ברזל. זאת, על מנת לאתר תחנות בהם שונים חיילים, לתקוף אותם ותוך שימוש בכוח לשדוד את נשקם. מספר נסיעות שביצעו לשם כך לא צלחו כיוון שלא עלה בידם לאתר חייל העומד לבדו. נטען כי השלושה קשרו קשר לתקוף חייל, לשלול את כושר התנגדותו תוך שימוש בכוח ולשדוד את נשקו. לשם כך נסעו ברכב אשר בשימושו של העורר, מצוידים במוטות ברזל. בצומת גולני ראו חייל עולה לאוטובוס ולאחר מכן עקבו אחר האוטובוס עד לטבריה. החייל ירד מן האוטובוס ועלה מייד לרכב שהמתין לו ובעקבות זאת החליטו השלושה שלא לבצע את תכניתם וחזרו לבתיהם.

באישום החמישי , נטען כי העורר נטען כי העורר ונאשמים 1 ו- 4 קשרו קשר לתקוף חייל, להמם אותו תוך שימוש בכוח ולשדוד את נשקו. לשם כך נסעו ברכב השייך לאבי העורר, מצוידים במוטות ברזל. בצומת גולני איתרו חייל שעלה לאוטובוס ועקבו אחר האוטובוס עד לתחנת אגד בעפולה. ואולם, לא עלה בידם לאתר את החייל שם והם איבדו אף את עקבותיו של חייל אחר אחריו ניסו לעקוב. בשלב זה, כך נטען, נסעו השלושה לכיוון קרית שמונה כדי לאתר חייל העומד לבדו. כתב האישום מפרט כי הם איתרו חייל צה"ל המחזיק בנשק צה"לי מסוג M – 16 אשר המתין בתחנת הסעה לחיילים. בהתאם להנחיית נאשם 1, ירדו העורר ונאשם 3 מהרכב מצוידים במוטות הברזל, ולאחר ששאלו את החייל מספר שאלות בנוגע לרכבים החולפים החלו להכותו בראשו בעוצמה באמצעות המוט ובידיהם ובעטו בו. הם גררו את החייל אל מאחורי תחנת ההסעה שם המשיכו להכותו בעוצמה, ריתקו אותו לרצפה וגנבו את נשקו ואת מכשיר הטלפון הנייד שלו. לאחר מכן ברחו השלושה מהמקום חזרה לביתם ובדרך השליכו את מכשיר הטלפון הנייד של החייל. נאשם 4 זרק את מוטות הברזל בפח ויחד עם העורר נפטר מהבגדים שלבשו, אשר התלכלכו בדמו של החייל ובבוץ. בהמשך פעל נאשם 1 למכירת הנשק לנאשם 6 באמצעות נאשם 5. יצוין כי לחייל נגרמו חבלות בראשו, שבר בבסיס הגולגולת, דימום אפידורלי קטן וחתכים בפניו ובראשו, אשר נתפרו.

2.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי קיימת עילת מעצר הן מכוח חזקת המסוכנות הסטטוטורית, הן כיוון שמדובר בעבירות נשק שהינן עבירות ביטחון, הן כיוון שקיים יסוד סביר להניח כי שחרור העורר, לצד הנאשמים הנוספים, יסכן את שלום הציבור ואת בטחונו ויביא להתחמקות מהליכי שפיטה ומאימת הדין. בית המשפט ציין כי מעורבות בעבירות נשק, ובמיוחד בסחר בו, מעידה על מסוכנות רבה שרק בנסיבות חריגות ובמקרים יוצאי דופן ניתן להפיגה בחלופת מעצר, ואף החבלות החמורות שנגרמו לחייל הנתקף באישום החמישי מחייבות ככלל מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט פרט את הנסיבות הנוסכות חומרה יתרה על העבירה – הפעילות לאחר תכנון מראש ודפוס התנהגות שיטתי, ללא רתיעה מנקיטת כל אמצעי, בחירת הקרבנות לובשי המדים, תקיפתם באכזריות והיותם של המעשים נועזים ומסוכנים. לאור האמור, ותוך שבית המשפט מודע לכך שהעורר נעדר עבר פלילי, מצא הוא כי חומרת המעשים מצדיקה שלא לבחון בשלב זה את שחרורו של העורר לחלופה, כיוון שאין חלופה שתאיין את מסוכנותו.

מכאן הערר שבפניי.

3.

בא כוח העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ואף לא על כך שהעבירות המיוחסות לו מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: חסד"פ ). ואולם, לטעמו יש לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר באמצעות תסקיר מעצר. ראשית הדגיש את נסיבותיו האישיות של העורר, צעיר יליד 1989 אשר ביצע לכאורה את העבירות בטרם מלאו לו 21 שנים, נעדר עבר פלילי, בן למשפחה נורמטיבית אשר היה שחקן כדורגל מצטיין. העורר שיתף פעולה בחקירה, הודה ומסר גרסה ביחס לנטען נגדו, תוך שהוא מדגיש לכל אורך חקירותיו כי "נסחף" אחר בני דודיו הגדולים ממנו ואף חשש כי יפגעו בו אם לא ישתף עימם פעולה. עוד נטען כי מעורבותו של העורר בעבירות מצומצמת – הוא מעורב לכאורה באירוע אחד בלבד משני האירועים המרכזיים המתוארים בכתב האישום.

בא כוח העורר גורס כי בית המשפט קמא ביסס את קביעתו בדבר מסוכנותו של העורר על ראיות כלליות, מעצם מעורבותו הלכאורית בעבירות נשק, תחת שיבחן האם הראיות מלמדות על מסוכנותו של העורר עצמו לציבור. בהקשר זה הטעים כי אין מיוחסת לעורר עבירה של סחר בנשק, העורר לא קיבל כל תמורה כספית למעשיו והעבירות לא בוצעו על רקע לאומני-אידיאולוגי. לדידו, בנסיבות אלה, ובשים לב לרקע של העורר כפי שפורט לעיל, אין בסיס לקביעה בדבר מסוכנותו של העורר. לאור נסיבותיו האישיות המיוחדות של העורר הוא סבור על כן כי יש להזמין תסקיר מעצר בעניינו של העורר לצורך בחינת שחרורו לחלופת מעצר, כפי שנעשה במקרים דומים אחרים.

בטיעון בפניי הוסיף בא כוח העורר כי אין לעשות שימוש במעצר כמקדמה על חשבון העונש. אף שהוא מסכים כי הוא מסכים כי שותפות, ולו שולית, במעשים מעין אלה יש בה חומרה, אין ללמוד לדידו משותפות זו על מסוכנותו של העורר. לדבריו, באפשרותו של העורר להציע מפקחים ראויים. כן טען כי כתב האישום אינו מדויק וכי עיקר האישומים עניינם בביצוע בצוותא.

4.

באת כוח המשיבה מציינת כי בעבירות מעין אלה המיוחסות לעורר הכלל הוא של מעצר עד תום ההליכים. היא מדגישה כי מדובר בסדרת מעשים מתוכננים שבוצעו מספר פעמים, באחד מהם הפעיל העורר אלימות קשה. מדובר בעבירות שלעורר עצמו לא היתה אפשרות להעריך את היקף נזקן במלואו. לשיטתה, במיוחד בכל האמור באישום החמישי, היה העורר שותף מלא להכאת החייל ואין לראותו כמי שנגרר אלא כמי שהיה לו תפקיד משמעותי.

5.

כאמור, במוקד העורר ניצבת שאלת מסוכנותו של העורר. מקובל גם עליי כמובן כי המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש וכי החלטת בית המשפט לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו תתקבל, כמצוות המחוקק, רק מקום שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי הפוגע פגיעה פחותה בחירותו של הנאשם (סעיף 21(ב)(1) לחסד"פ). ואולם, במקרה זה התבססה קביעת בית המשפט המחוזי בדבר מסוכנותו של העורר לא על עקרונות כלליים כי אם על נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו, מהן ניתן ללמוד על מסוכנותו שלו. ראשית, אכן נסיבות ביצוע העבירות במקרים המיוחסים לעורר, בהם חבר לאחרים בכדי "לצוד" חייל הניצב בגפו ולשדוד ממנו את נשקו, מלמדות על נגישותו לנשק ועניין זה בפני עצמו מבסס במידה רבה את מסוכנותו של העורר לציבור (וראו גם: בש"פ 4000/10 מדינת ישראל נ' עאשור (לא פורסמה, 25.5.10)). לכך יש להוסיף כי במקרה המתואר באישום החמישי לכתב האישום מיוחסת לעורר אלימות קשה שהפעיל לכאורה יחד עם נאשם 4 במטרה לגרום לחייל חבלה חמורה ולגנוב מידיו את נשקו. בית המשפט המחוזי המשיך ופרט את מאפייני ביצוע העבירות, אשר מבססים גם הם את מסוכנותו הקונקרטית של העורר: העובדה שהעורר וחבריו ניסו להוציא את תכניתם לפועל מספר פעמים בשיטתיות, לאחר תכנון מראש ותוך שאין הם נרתעים מהפעלת אלימות קשה כלפי קרבנם.

טענותיו של העורר כי נגרר אחר בני דודיו וכי מאחורי ביצוע המעשים לא עמד כל רקע אידיאולוגי ואף תמורה כספית לא התקבלה ראוי לה שתיבחן בעתה, ואולם גם אם אניח כי נכונות הן, אין הן מאיינות את המסוכנות הנשקפת ממי שחרף עברו הנקי וגילו הצעיר יחסית היה נכון פעם אחר פעם לקחת חלק בפעילות שמטרתה השגת נשק, תוך פגיעה אלימה וקשה בלובש המדים אשר החזיק הנשק. עוד אציין כי העובדה שהמעשים לא בוצעו על רקע אידיאולוגי או לשם בצע כסף יכולה לקבל משקל מוגבל בלבד בשלב זה, שהרי העורר לא ידע לכאורה להיכן יתגלגל הנשק, למה ישמש, אילו חיים עלול הוא לגדוע. מכל מקום, גם עליי מקובל כי מסוכנותו של העורר היא כזו שאינה מצדיקה בשלב זה את בדיקתו של שירות המבחן.

הערר נדחה.