בש"פ 3744/08 יצחק ויינברגר נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 31.3.08 (להלן: "ההחלטה"), במסגרתה נדחתה בקשת הנאשם כי כב' השופטת תפסול עצמה מלישב בדין וזאת לאחר שהדיון בעניינו של הנאשם הוחזר לאותו מותב מערכאת הערעור, לדיון מחודש שלאחר מתן פסק דין בו הורשע הנאשם. הבקשה שלפני והערעור שצורף אליה הוגשו ביום 27.4.08. בערעורו, טוען המבקש כי משניתן פסק דין נחרץ על ידי בית המשפט קמא, המבוסס על ממצאי מהימנות גרידא – שלילת גרסת המבקש, תוך הטלת דופי חמור במהימנותו, ומתן אמון מלא בעדות המתלוננת – קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט בבואו לשמוע ראיות חדשות הקשורות לאותם ממצאי מהימנות. לטענתו, במצב דברים זה, מתקיימים המבחנים המבססים פסלות שופט.

2.

בבקשה להארכת המועד נטען כי מדובר באיחור לא משמעותי "של מספר ימים בלבד", שכן לגישתו אין לספור בנסיבות המקרה את ימי פגרת הפסח במניין ימי האיחור. זאת ועוד, האיחור נבע מכך שרק במהלך פגרת חג הפסח נודע לו על שתי החלטות שניתנו על ידי כב' הנשיאה ד' ביניש (ע"א 9509/07 כהן נ' גולן (טרם פורסם 17.4.08) וע"א 9348/07

עזבונה של לימון ג'מילה ז"ל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 17.4.08)) בשתי פרשות הדומות לעניינו

- על פי הנטען - ואשר במסגרתן חודדה ההלכה המשפטית בסוגיה דנן. בנוסף, טוען המבקש כי המשיבה לא שינתה את מצבה עקב איחורו, שכן בין המועד להגשת הערעור לבין המועד בו הוגשה הבקשה דנן לא אירעה כל התפתחות במשפטו התלוי ועומד. לבסוף, טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים, בפרט לנוכח תוצאת ההחלטה בע"א 9509/07 הנזכר בה נתקבל ערעור הפסלות ונפסל השופט.

3.

המשיבה (בתגובתה מיום 18.5.08) מתנגדת לבקשה. לטענתה מדובר באיחור משמעותי שהמשיב היה מודע לו, שכן הוא מיוצג על ידי עו"ד. ההחלטה שלא להגיש ערעור היתה מודעת. בנוסף, טוענת המשיבה כי הפסיקה אליה מפנה המבקש ושבה הוא תולה את הסיבה לאיחורו אינה חדשה וכי המבקש היה מודע להלכה עליה מבוססת פסיקה זו, שכן הפנה אליה בעצמו בטיעוניו לפני בית משפט השלום. לבסוף, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור אינם טובים נוכח הפסיקה העניפה והפרקטיקה הנוהגת במקרים מסוג זה.

4.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד, להידחות. יאמר מיד, כי לא מצאתי ממש בטענה לפיה האיחור הינו של מספר ימים בלבד אלא של מעבר לכך – עשרים ימים, וזאת בשים לב לכך שימי פגרת חג הפסח אכן נכללים במניין הימים ושההחלטה ניתנה במעמד הצדדים ויש אפוא למנות את המועד מהתם. איחור זה ניכר הוא לא רק בפני עצמו אלא בייחוד בשים לב לסד הזמנים הקצר יחסית בענייני ערעור פסלות שופט – 5 ימים בלבד, וזאת בשל הצורך בהכרעה מהירה בטענת הפסלות. אמנם הדין אינו דורש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד בדין הפלילי (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982). אף יש ליתן משקל לנסיבות נוספות, כמו למשל אי יכולת להגיש את הערעור במועד או היעדר ייצוג משפטי שהשלכתו יכולה להיות, בין היתר, אי ידיעת המועד הקבוע בדין להגשת הערעור. יש ליתן משקל בנוסף גם למעמדו היחסי של המבקש ולסוג ההליך בו מדובר. אולם, גם במסגרת שיקולים אלו ועל יסודם, נדרש המבקש להראות כי קיימת עילה המצדיקה את האיחור בהגשת הבקשה, כמו גם כי סיכויו בהליך טובים. נטל זה הופך למשמעותי במיוחד עם התמשכות האיחור כפי המצב במקרה זה. בנטל זה לא עמד המבקש. אכן, המבקש מנמק את איחורו, למעשה,

אך בהיחשפותו בדיעבד להחלטה בע"א 9509/07. אמנם, נקבע בפסיקה כי, בהתקיים תנאים מסוימים, שינוי הלכה יכול ויצדיק הארכת המועד (ראו למשל ב"ש 1069/86 הסנה נ' שטרית , פ"ד מא(1) 533 (1987)). אולם, כעולה מתוכנה של ההחלטה בע"א 9509/07, ובפרט מההחלטה בע"א 9348/07

– בה, בנסיבות דומות, נדחה הערעור ולא נמצא מקום לפסילת השופט – אין המדובר בשינוי הלכה אלא אך ביישום הלכה קודמת ומיוסדת בדיני פסלות השופט לעניין יכולתו של שופט לדון בפתיחות הדעת ובלא חשש ממשי למשוא פנים בתיק למרות ממצאים קודמים שקבע – אפילו תוך כדי מתן פסק דין באותו העניין והחזרת התיק לפניו על ידי ערכאת הערעור. אשר על כן, אין בכך בכדי להוות נימוק המצדיק הארכת מועד. אוסיף ואציין מעבר לכך, ולצרכי ההליך שלפני בלבד, כי לא מצאתי אף לגופו של עניין כי סיכויי ההליך טובים הם במובן זה שיש בממצאיו הקודמים של בית המשפט

קמא בנדון משום ביסוס של חשש ממשי למשוא פנים בכך ש בית המשפט לא יוכל לדון מחדש בנדון תוך פתיחות לשכנוע. זאת, בשים לב לכך שלמעשה נדרש בית המשפט לשמיעת ראיות חדשות לגביהן לא הביע כל עמדה בפסק דינו הקודם.

6.

התוצאה היא אפוא כי דין הבקשה להידחות. החלטה זו תועבר לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.