בש"פ 3751/07 גל בוגנים נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן ), אשר דחה את בקשת העורר לשינוי בתנאי חלופת המעצר שנקבעה בהחלטה קודמת, באופן שיותר לו לצאת לעבודה.

2.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק, ומתן אמצעים לביצוע פשע. העבירות המיוחסות לעורר הנן חלק ממסכת כוללת של מעשים המיוחסים גם לאחרים, המואשמים בעבירות חמורות נוספות, וביניהן מעשי רצח. העורר נעצר עד תום ההליכים. בערר שהגיש העורר לבית משפט זה (בש"פ 141/05), עמד כב' השופט ג'ובראן, על המעשים המיוחסים לעורר ועל הראיות לכאורה בעניינו וקבע, כי נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. לאחר שחלפו תשעה חודשים ממועד מעצרו בשל כתב האישום, הוארך מעצרו של העורר חמש פעמים, וביום

1.3.06 דן כב' השופט רובינשטיין בבקשה שישית להארכת מעצר העורר מעבר לתשעה חודשים (בש"פ 1598/06). בהחלטתו – הנותנת ביטוי לחומרת המעשים המיוחסים לעורר, למסוכנות הנשקפת מהם, ולטעמים בגינם מתמשך ההליך נוכח מורכבות הפרשה – קבע השופט רובינשטיין, כי נוכח התמשכות ההליכים והצפי להתמשכות עתידית, תיבדק בידי בית-המשפט המחוזי אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר במעצר בית מלא.

3.

עם הגשת תסקיר המבחן נערך דיון נוסף בעניינו של העורר בבית-המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 25.4.06 ציין בית המשפט לאמור: "נראה כי מסוכנותו של המבקש שרירה וקיימת, וכל שבכוונתי להורות הוא על נקיטת אמצעים – על פי הנתיב שנסלל בהחלטת בית המשפט העליון – שיהא בהם לסייג ולגדר דרכו של המבקש כך שניתן יהיה לפקח על צעדיו ברמה סבירה, גם אם ברמה טובה פחות מזו הקיימת בעת שהותו מאחורי חומות הכלא" (עמ' 3 להחלטה מיום 25.4.06). לפיכך, הורה בית-משפט קמא על שחרור העורר למעצר בית מוחלט בבצרה, בכפוף להפקדת ערבות עצמית וצד ג' בסכום של מיליון ש"ח; הפקדת פיקדון כספי בסכום של 100,000 ש"ח; ביקורי פתע משטרתיים; והתקנת פיקוח אלקטרוני.

4.

לאחר כשנה של מעצר בית מלא, פנה העורר לבית המשפט המחוזי וביקש להתיר לו לצאת לעבודה. לפני בית המשפט הונח תסקיר שירות המבחן מיום 28.3.07 בו מתוארת התעסוקה המוצעת, בגן האירועים "קדמת עדן" הסמוך ליישוב קדימה. בעליו של גן האירועים עמד על כך, שבגן ממוקמות 20 מצלמות במעגל סגור, כך שהמפקח יוכל לעקוב אחר התנהגותו של העורר. שירות המבחן נמנע מהמלצה בשל קושי בהערכת הסיכון הנשקף מהעורר.

5.

בית המשפט עמד בהחלטתו על הקושי הכלכלי שנגרם לעורר עקב מעצר הבית ועל כך שהמשפט אינו צפוי להסתיים לפני סוף שנת 2007. מנגד, נשקלה חומרת המעשים המיוחסים לעורר. ובלשון בית המשפט: "שבתי ועיינתי בעבירות המיוחסות לו [הכוונה לעורר, ע' פ'] והנני לחזור ולציין כי אלו משקפות מסוכנות מאין כמותה. בית המשפט העליון.... ציין כי מדובר בתיק שהמסוכנות המשתקפת ממנו יורדת לשורשים העמוקים של בטחון הציבור והסדר החברתי" (החלטת השופט רוזן מיום 1.4.07). מסקנתו של בית-משפט קמא הייתה, אפוא, כי באיזון בין השיקולים, יש לדחות את הבקשה. מכאן הערר שלפני.

4.

באת-כוחו המלומדת של העורר חזרה לפני על הטעמים שהעלתה לפני בית משפט קמא, תוך שהיא מפנה להחלטת בית משפט זה (כב' השופט א' א' לוי ) שהביאה לשחרורם של הנאשמים האחרים לחלופת מעצר (בש"פ 59/07) ומדגישה, כי העורר מוחזק תקופה ממושכת במעצר ובהמשך במעצר בית, והמשפט אינו עומד לפני סיומו. עוד נטען, כי בית-משפט קמא שגה כשנמנע מלהידרש לתסקיר שירות המבחן, וזה מצידו אינו מצביע על מסוכנות, נוכח הפיקוח ההדוק מצידו של המעביד המוצע. בשל כך ראוי היה, לטעמה, להיעתר לבקשה.

המדינה, מצידה, תומכת בהותרת החלטת בית-משפט קמא על כנה. זאת, נוכח דרגת הסיכון הגבוהה הנשקפת מן העורר, נוכח עברו ונוכח חומרת המעשים המיוחסים לו.

5.

שקלתי את טיעוני הצדדים, ולא מצאתי כי נפלה שגגה בתוצאת האיזון אותו ערך בית המשפט המחוזי בין הערכים המתמודדים. פרשה זו, בה מעורב העורר, חמורה היא עד מאד, כפי שציינו המותבים שדנו בעניינם של הנאשמים בכתב האישום. משכך, אף אם מסוכנותו של העורר פחותה מזו של האחרים, עדיין מדובר במסוכנות המצויה ברף הגבוה. עוד יש לזכור, כי העורר הורשע בעבר בעבירות רכוש, סחיטה באיומים ועוד, ובגין עבירות אלה נידון, בין היתר, למאסר של 25 חודשי מאסר בפועל. לכך יש להוסיף את העובדה שבשעה שנעצר העורר, היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים. עברו של העורר ועיתוי ביצוע העבירות המיוחסות לו, מחזק את המסוכנות הנלמדת ממילא מאופיים ומהותם של המעשים המיוחסים לו.

6.

מכוח מסוכנות זו, נשללה בשעתו האפשרות להורות על חלופת מעצר. התמשכות ההליכים בעניינו של העורר, שינתה את נקודת האיזון באופן שהמעצר הומר במעצר בית, אולם המסוכנות הנשקפת מן העורר לא פגה, וגם שירות המבחן בתסקירו, מציין כי הוא מתקשה להעריך את הסיכון העלול להיווצר כפועל יוצא של שינוי התנאים המגבילים ויציאת העורר לעבודה, ולכן נמנע מהמלצה בעניינו.

בנסיבות אלה, מצאתי אף אני כי האינטרס הציבורי מחייב, לעת הזו, המשך מעצר הבית, ולפיכך החלטתי לדחות את הערר.