בש"פ 3760/04 איברהים זין נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) אשר קיבל את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' שמעוני) והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.העורר מואשם ביחד עם אחרים בהשתתפות בהתפרעות המונית בהר הבית בירושלים בעקבות תפילת יום השישי בהר. המתפרעים, ובתוכם העורר ונאשמים נוספים, יידו אבנים ונעליים על שוטרים שהוצבו במקום ויידו אבנים אל עבר הכותל המערבי. מטר האבנים הצריך פריצת כוחות משטרה לעבר הר הבית תוך שימוש ברימוני הלם וכדורי גומי. תוך כדי ההתפרעות, ניסו העורר ושותפיו לתקוף שוטרים בעת מילוי תפקידם, והעורר ניסה למשוך נאשם אחר מידי השוטרים ולהכניסו אל תוך המון המתפרעים בכיוון למסגד. הוא מואשם בעבירות התפרעות, נסיון תקיפת שוטר, והכשלת שוטר.

3.בית משפט השלום אשר דן בבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים הניח כי עבירות התפרעות והכשלת שוטר במילוי תפקידו מקימות כשלעצמן עילת מעצר, שביסודה סיכון לשלום הציבור ולבטחונו. עם זאת, לאחר בחינה של חומר הראיות מצא כי אין בעדויות השוטרים או בקלטת המתעדת את האירועים כדי לזהות את העורר באופן מלא וודאי, ועל כן קבע כי לא קיימות ראיות לכאורה להרשעתו בעבירות המיוחסות לו. מכיוון שכך, החליט על שחרורו למעצר בית מלא בבית אביו, בתנאי ערבות כספיים ועיכוב יציאה מן הארץ.

4.בית המשפט המחוזי סטה מהחלטה זו והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הוא קבע כי ישנן ראיות ברורות לזיהויו של העורר כמי שביצע את העבירות המיוחסות לו מכח הודעת השוטר מוגס, אשר מסר הודעה מפורטת ובה תיאור מלא של הארועים וקשירה ברורה של העורר לארועים אלה. בהודעתו של השוטר בן יעקב, מצא תמיכה להודעתו של מוגס. העורר עצמו אינו כופר בכך כי היה במקום, אולם לטענתו בעת שנתפס היה בדרכו על מחוץ למיתחם ולא השתתף בהתפרעות. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בהתייחס לעילת המעצר קבע כי מסוכנותו של העורר עולה מאופי העבירות שביצע. הוא הדגיש כי עבירות זריקת האבנים בכלל ובמסגרת התארגנות קבוצתית בפרט הינן חמורות ומסוכנות ביותר, וקיים אינטרס ציבורי מיוחד למונען, בייחוד לאור שכיחותן על רקע האירועים הביטחוניים המתרחשים בעת האחרונה. הוא הורה על מעצרו של העורר לאחר שמצא כי שחרורו בחלופת מעצר אינו ראוי בנסיבות הענין.

5.בערר שלפנינו, מבקש העורר להביא לביטול החלטת בית המשפט המחוזי ולאימוץ החלטת בית משפט השלום. הוא טוען לקיום ספק משמעותי בזיהויו, בטענה כי הודעתו של השוטר מוגס אינה מקשרת באופן וודאי ומוחלט בינו ובין זורק האבנים אותו ראה, ואשר אותו תיאר באופן כללי בלבד על פי מראהו החיצוני בלבד ולא על פי סימן זיהוי ברור כגון תעודת זהות. העורר טוען עוד כי הוא לא נצפה בקלטת המתעדת את ההתפרעויות, דבר המחזק, את טענתו כי לא היה בין המתפרעים. לאור כל אלה, מבקש הוא להשתחרר בחלופת מעצר.

6.דין הערר להידחות.

צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי די בחומר הראיות הקיים בתיק התביעה כדי לערב את העורר לכאורה בעבירות המיוחסות לו. המקור הראייתי העיקרי הוא הודעתו של השוטר מוגס מיום 2.4.04 שעה 17:40, המפרט פירוט רב את נתוני זיהויו

את העורר על פי מראה פניו, לבושו ומעשיו. השוטר אומר בהודעתו כי ראה אותו זורק אבנים ונעליים לכיוון השוטרים ומתייחס למעשה הכשלת השוטר שביצע לנגד עיניו, כאשר ניסה לגרור מתפרע אחר שהוחזק בידי שוטר ולהכניסו למסגד. עוד הוא מעיד כי יחד עם שוטרים אחרים תפס את העורר ועצר אותו, תוך שהעורר התנגד, והוא נלקח לחקירה. בהודעה צויין גם שמו של העורר. דו"ח המעצר שנערך על ידי השוטר מוגס ב-2.4.04 בשעה 13:00 כולל את מכלול פרטי הזיהוי של העורר שנרשמו עם מעצרו לרבות, כמובן, שמו. הודעתו המלאה של השוטר, הנתמכת בדו"ח המעצר, שנערך קודם לכן בסמוך למעצר, מספקת אמצעי ראייתי בעל משקל לזיהויו של העורר כמבצע העבירות המיוחסות לו, ובנסיבות אלה מתקיים התנאי בדבר דיותן של ראיות התביעה בעניינו של העורר, כנדרש לצורך הליך המעצר.

7.אשר לעילת מעצר – אין צריך להרבות מילים על הסכנה הגדולה הטמונה בהתפרעויות המוניות של ציבור משולהב התוקף שוטרים וכלי רכב של גורמי הבטחון במגמה למחות מחאה אלימה, ולהעביר דרך המחאה מסרים אידיאולוגיים – לאומניים בדרך המסכנת חיי אדם וזורה הרס וחורבן באיזורים שונים של העיר. הימים הם ימים קשים לחברה בישראל בפעולות טרור ואלימות המכוונות כלפי אזרחים ורשויות אכיפת החוק, ושומה על בתי המשפט לנקוט באמצעי מנע שהחוק נותן בידיהם כדי להקטין במידת האפשר את הסיכון הרב הטמון לציבור בהתפרעויות אלימות באמצעות הרחקתם של המשתתפים מזירת האלימות.

העורר ביצע, לכאורה, עבירות אלימות כאשר הוא בחבורה, ובפעולותיו עשה שימוש באמצעים מסוכנים של זריקת אבנים וחפצים לעבר כוחות הבטחון בדרך אשר סיכנה במישרין חיי אדם. העורר הוא אדם בוגר, יליד 1974, ער ומודע באופן מלא למעשיו ולתוצאותיהם, והחשש כי אם ישוחרר עשוי הוא להשתלב שוב בארועים אלימים דומים, על רקע אידיאולוגי, אינו מופרך כלל ועיקר.

בהינתן המציאות הבטחונית הכוללת באיזור בתקופה זו, ובשים לב לאופי העבירות המיוחסות לעורר ולמסוכנות הנובעת מהן, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר, משזו לא תשיג במקרה זה את מטרת המעצר.

דין הערר להידחות, איפוא.