בש"פ 3822/03 מסלאחה נסרין נ. מדינת ישראל

1.ביום 4.2.03, במהלך פעילות יזומה של משטרת ישראל, עוכבה לחקירה משאית מסוג וולוו בעלת מספר רישוי 17-487-15 (להלן: המשאית ). בדיקה העלתה כי תא הנהג של המשאית חשוד כשייך למשאית אחרת אשר דווחה כגנובה, וכי סימני הזיהוי של מנוע המשאית טושטשו עד לבלי הכר. לאור זאת, הוחלט לתפוס את המשאית כחפץ העשוי לשמש כראיה בהליך משפטי בשל עבירה או כחפץ שבוצעה בו עבירה, בהתאם לסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש (נוסח חדש) התשכ"ט-1969 (להלן:

פקודת סדר הדין הפלילי ). מבדיקה נוספת שערכה המשטרה עלה כי כלל חברה לביטוח בע"מ אף שיפתה את בעלי המשאית, ממנה נלקח, לכאורה, תא הנהג הגנוב והורכב על המשאית.

2.ביום 31.2.03 הגישה נסרין מסלאחה (להלן: המבקשת ), הרשומה כבעליה של המשאית, בקשה לבית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' שמעוני) להחזרת המשאית לידיה. בבקשה נטען כי השימוש במשאית נאסר על המבקשת בלא שזומנה לחקירה כלשהי ובלא שניתנה לה זכות טיעון בעניין. עוד נטען כי המבקשת רכשה את המשאית מאחד, עזאייזה זהרלאדין, אשר רכש אותה מאדם אחר, ולפיכך עומדת לה הגנת בעלות מכוח "תקנת השוק". המבקשת הוסיפה כי כיוון שאין היא מואשמת בעבירה כלשהי, מן הדין שלא לפגוע בה בשל עבירות המיוחסות לאחרים, וכי המשך תפיסת המשאית בידי המשטרה מסב לה נזקים כבדים. כנגד טענות אלה טענה המשיבה כי החזרתה של המשאית לידי המבקשת, אשר אף מתכוונת להמשיך ולהשתמש בה ככלי תחבורה, עלולה למנוע את האפשרות להשתמש במשאית כראיה בהליך משפטי עתידי. בית משפט השלום נעתר לבקשה בחלקה, וקבע כי המשאית תוחזר לידי המבקשת בתנאים מגבילים, שהעיקריים מביניהם הם הפקדת סך של 236,000 ₪, רישום עיקול על המשאית, והעמדתה לרשות המשטרה לצורכי החקירה ככל שיידרש.

3.על החלטתו של בית משפט השלום עררו הן המשיבה והן המבקשת. הראשונה עררה על ההחלטה להשיב את המשאית לבעליה, והאחרונה על שניים מהתנאים המגבילים שהושתו עליה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה, והורה כי המשאית תישאר בידי המשטרה. בהחלטתו עמד בית המשפט על כך שלדברי המבקשת עצמה, האדם שממנו רכשה את המשאית אינו מוכר כלי- רכב במהלך הרגיל של עסקיו אלא באופן אקראי, וממילא לא עומדת לה ההגנה מכוח תקנת השוק. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם בהנחה שתקנת השוק חלה, יש מקום להעדיף במקרה זה את אינטרס הציבור ואת החשיבות המיוחדת הקיימת בשמירתה של המשאית כראיה להליכים פליליים. בית המשפט הדגיש לעניין זה כי לא ניתן להסתפק בראיה משנית, כגון תוכן הרישומים על תא הנהג ועל המנוע, בשל "כלל הראייה הטובה ביותר", ואף הפנה אל דברי השופט אנגלרד בבש"פ 321/03 אבו שארב נ' מדינת ישראל

פ"ד נו(4) 193, שהעניק, בנסיבות דומות, משקל מכריע לצורך לשמור על הרכב כראיה בהליכים פליליים, וכן לעובדה שהרכב במצבו אינו ראוי לשימוש תחבורתי.

בית המשפט המחוזי אף דחה את טענתה המקדמית של המבקשת באשר להעדר סמכותו של שוטר, שאינו עורך דין או קצין משטרה, לייצג את המדינה בערר בפני בית המשפט המחוזי. זאת, לנוכח הוראתם המפורשת של סעיפים 34 ו-38א לפקודת סדר הדין הפלילי, הקובעים מנגנון הסמכה השונה מזה שבתקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי (כשירות שוטר) תובע וסמכויות), תשכ"ו – 1966, עליה הסתמכה המבקשת.

4.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערר שבפניי. המבקשת שבה וטוענת את טענתה המקדמית באשר להעדר סמכותו של שוטר לייצג את המדינה בהליכי ערר, וחוזרת אף על טענותיה בכל הנוגע לתחולתה של תקנת השוק והאיזון הראוי בין זכותה הקניינית לבין האינטרס הציבורי. המבקשת מוסיפה כי "כלל הראיה הטובה ביותר" אינו מוחלט, והפגיעה הקשה במבקשת מצדיקה סטייה ממנו. המבקשת טוענת כי למצער היה על בית המשפט לקצוב זמן להגשת כתב אישום בפרשה, כדי לתחום את הפגיעה בה.

5.המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה. לטענתה הבקשה אינה מעלה שאלה מיוחדת אשר ראוי כי תידון בערכאה שלישית, והמבקשת חוזרת על טענותיה בפני הערכאות הקודמות. לגופן של הטענות טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעותיו לגבי העדר תחולתה של "תקנת השוק" בנסיבות דנן, וכי לאור בש"פ 321/03 הנ"ל גם לו הייתה חלה "תקנת השוק" לא היה מקום להעדיף את זכותה הקניינית של המבקשת על פני האינטרס הציבורי בקיום הליך שיפוטי תקין. המשיבה מציינת כי המשאית עתידה להיות ראיה עיקרית ומרכזית בהליך, וכי שמירה עליה הינה חיונית לקיומו של הליך תקין על כל היבטיו, לרבות הגנתו של הנאשם הפוטנציאלי. המשיבה אף הצהירה כי בתום ההליך המשפטי תבקש את השמדתם של החלקים החשודים כגנובים, במידה שעמדתה תתקבל בבית המשפט. המשיבה הוסיפה וציינה, כי אין יסוד לטענת העדר סמכותו של שוטר לייצג את המדינה בערר, לאור הוראות סעיפים 34 ו-38א לפקודת סדר הדין הפלילי.

6.עמדתה של המשיבה מקובלת עלי.

אכן, אין להקל ראש בפגיעה הנגרמת למבקשת, אשר לטענתה רכשה את המשאית בתום לב מידי אחר, וככל הידוע אינה נחשדת בעבירה כלשהי במסגרת העניין הנידון. יחד עם זאת, הוראות פקודת סדר הדין הפלילי מאפשרות את התפיסה שבוצעה, בהיות המשאית ראיה מרכזית פוטנציאלית בהליך פלילי עתידי, שהצגתה חיונית לקיומו התקין. תפיסת המשאית עד לקיומו של ההליך הפלילי, להבדיל מחילוט, אינה מפקיעה את החפץ מידי בעליו לצמיתות, ותיתכן בהחלט אפשרות כי בתום ההליך תושב המשאית לבעליה, אם יתברר כי החשדות והאישומים לא הוכחו במידה הדרושה. מבחינה זו, מדובר בפגיעה יחסית בלבד, אשר במכלול האיזונים הראוי, אינה גוברת על האינטרס הציבורי הקיים בבירור ממצה ומלא של ההאשמות הנוגעות לעניין. עם זאת, חזקה על המשיבה, כפי שאף הוצהר בתגובתה, כי תפעל לקידומו ולקיומו של ההליך הפלילי במהירות וללא דיחוי.

מכל הטעמים שפורטו, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.