בש"פ 3825/22 עיסא נגיב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט אוהד גורדון ) מיום 13.5.2022 בעמ"ת 27355-05-22, במסגרתה נדחה ערר המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט חיים פס ) מיום 11.5.2022 במ"ת 9658-05-22, בה נקבע כי אין לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בטרם יתקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן – תסקיר האמור להתקבל עד ליום 20.6.2022.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. רשות לערור לבית משפט זה על החלטות שנבחנו בערר על ידי בית המשפט המחוזי ("ערר בגלגול שלישי") תינתנה במשורה, ורק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית, או כאשר מתעורר חשש לאי-צדק חמור או עיוות דין (רע"פ 5295/18 מאור נ' מדינת ישראל – המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה , פסקה 13 (15.8.2018); בש"פ 2785/19 יאיר נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (18.4.2019)).

במקרה דנן, הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט השלום עמדו על כך שהמבקש מסכים לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לאחד מהאישומים המיוחסים לו, וכי בהינתן סוג העבירות בהן הוא מואשם – קרי, עבירות אלימות במשפחה – יש מקום לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בטרם תתקבל החלטה בדבר שחררו לחלופת מעצר. החלטות אלה נעוצות בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, ואין בהן, בהתאם לאמות המידה הנזכרות, כדי להצדיק מתן רשות ערר. ודוק, בעוד שלטעמי יש ממש בטענת המבקש לפיה היה מקום לקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי בערר שהגיש על החלטת בית משפט השלום, הגם שהמדובר בערר על החלטת ביניים (ראו: סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996), הרי שהדבר מצוי במחלוקת בקרב שופטי בית משפט זה (ראו והשוו: בש"פ 3771/17 סלאמה נ' מדינת ישראל , פסקאות 7-6 (9.5.2017); בש"פ 460/19 דינקו נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (20.1.2019); בש"פ 6177/21 עוואדט נ' מדינת ישראל (19.9.2021); בש"פ 2860/22 שבתאי נ' מדינת ישראל (24.5.2022)). על כן, ובהינתן נסיבותיו של המקרה דנן, ובפרט העובדה כי התסקיר בעניינו של המבקש צפוי להיות מוגש בעוד כשבועיים בלבד, גם בכך לא מצאתי הצדקה ליתן רשות ערר.

לאור האמור, הבקשה למתן רשות ערר נדחית .