בש"פ 383/01 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי בקשה שניה מטעם המדינה להאריך בתשעים ימים את מעצרו של המשיב, העומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה.

1.כנגד המשיב הוגש ביום 24.1.00 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. כתב האישום מייחס למשיב עבירות אינוס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, עבירות מין במשפחה והתעללות מינית ונפשית. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב ביצע את העבירות המיניות כלפי בתו, ילידת 1982, מאז הייתה בת חמש. מכתב האישום עולה כי המשיב ביצע את העבירות אינספור פעמים, במשך 12 שנים תמימות. המשיב נהג ללטף, לנשק ולמשש את גופה של הבת ולהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, תוך גרימת כאבים עזים וסבל נפשי עמוק לבת. כאשר הבת העזה להביע את התנגדותה, אמר לה המשיב כי יעשה את מעשיו בכוח. במשך כל השנים הבהיר המשיב לבת כי זהו "הסוד" שלהם, ואסור שאיש ידע על כך.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביסוד הבקשה עמד החשש, כי שחרורו של המשיב יביא לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים, ובמיוחד הבת, וכן לסיכון שלומה הנפשי של הבת. המשיב הסכים לבקשה וביום 14.2.00 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים.

3.ביום 30.7.00 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בבקשה הוא טען כי עדותה של הבת-המתלוננת הסתיימה וכי חל כרסום בראיות התביעה, כיוון שהבת העידה מפורשות כי אינה מסוגלת למסור בבית המשפט את תיאור האירועים. מנימוקים אלה הוא ביקש להשתחרר בחלופת מעצר לקיבוץ גשר. בית המשפט המחוזי - מפי השופטת ב' בר-זיו - דחה את הבקשה. בהחלטה נקבע כי לא חל שינוי גרסה משמעותי של הבת, שהיה בו כדי להצדיק עיון מחודש במעצר.

4.בתום תשעה חודשים מתחילת המשפט הגישה המדינה לבית משפט זה בקשה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים יום. בבקשה צוין כי מרבית עדי התביעה כבר העידו ופרשת התביעה עומדת להסתיים. חברי השופט י' טירקל נעתר לבקשה. בהחלטתו הוא התייחס גם לטענת הכרסום בראיות, אותה העלתה באת-כוח המשיב, וקבע כי הבת אישרה בעדותה את הדברים שכתבה ביומניה, בהם תיארה את מעשיו של אביה. בשל החשש לשלומה של הבת סבר חברי השופט י' טירקל כי אין הצדקה לנקוט בדרך של חלופת מעצר.

5.כעת פונה המדינה פעם נוספת בבקשה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים יום. המדינה שבה וטוענת כי הארכת המעצר נדרשת בשל מסוכנותו של המשיב לשלומה הנפשי של המתלוננת.

6.התברר כי במהלך ההארכה הקודמת התקיימה ישיבת הוכחות אחת בלבד ביום 8.1.01, ובה הסתיימה פרשת התביעה. במועד זה קבע בית המשפט שני מועדים נוספים לשמיעת המשפט והם 14.3.01 ו24.4.01-. מועד נוסף שנקבע לשמיעת המשפט מבעוד מועד היה 19.2.01.

7.בדיון הראשון שהתקיים בפניי בבקשה להארכת מעצר דחיתי את ההחלטה בעניין המעצר כדי לאפשר לבעלי הדין לפנות לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לקבוע תאריכים סמוכים לסיום פרשת ההגנה, לסיכומים ולהכרעת הדין. בהחלטתי פניתי לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה כי יעשה כמיטב האפשרויות לקבוע תאריכים שיאפשרו את סיום המשפט. ואמנם, ביום 25.1.01 הודיע בא-כוח המדינה כי נקבעו שני תאריכים נוספים, האחד ליום 22.2.01 והשני ליום 28.2.01. היום התנהל בפניי המשך הדיון בבקשה להארכת מעצר. בדיון הביעה באת-כוח המדינה את החשש שבית המשפט המחוזי יבטל את הדיון הקבוע ליום 19.2.01, כך שלמרות הוספת שני המועדים הסמוכים, משפטו של המשיב עלול להימשך מעבר לתקופת ההארכה המבוקשת.

8.באת-כוח המדינה שבה וביקשה בדיון בפניי להיעתר לבקשה ולהאריך את המעצר. לטענת המדינה, מצבה הנפשי של הבת שביר ביותר. בעבר היא הביעה מחשבות אובדניות וטופלה בקשר לכך בבית חולים פסיכיאטרי. בנסיבות אלה, עמדת המדינה היא כי גם שחרורו של המשיב ל"מעצר בית" מרוחק מביתה של הבת עלול לערער את יציבותה הנפשית של הבת ולסכן את שלומה.

9.באת-כוח המשיב, מצידה, מתנגדת להארכת מעצרו של המשיב ומבקשת לשחררו בחלופת מעצר לקיבוץ גשר, בו מתגוררת אחותו. לדבריה, המשיב מתחייב שלא ליצור כל קשר עם המתלוננת, אשר מתגוררת עם אמה ליד זכרון יעקב. באת-כוח המשיב מעריכה, כי כיום אין כל סיכוי שהמשפט יסתיים תוך תשעים יום.

10.לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי יש להאריך את מעצרו של המשיב. יש ראיות כי מצבה הנפשי של הבת הוא קשה וכי שחרורו של המשיב עשוי לדרדר את מצבה. בנסיבות אלה, השיקול של דאגה לשלומה הנפשי והפיזי של הבת גובר על הדאגה לחירותו של המשיב. האיזון בין השיקולים השונים מחייב את המשך מעצרו. כאמור, הסתיימה כבר פרשת התביעה. עם זאת, אני שב ופונה לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, בבקשה כי לכל הפחות תתקיימנה ישיבות הוכחות בכל שלושת המועדים הקבועים לחודש פברואר, לרבות הישיבה ביום 19.2.01. יש לקוות כי הדבר יאפשר את סיומו של המשפט במהרה, עוד במהלך ההארכה הנוכחית.

11.אי לכך, הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב מוארך בזאת בתשעים ימים, החל ביום 22.1.01, או עד למתן פסק דין בעיינו בת.פ. 116/00 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.