בש"פ 3850/06 תייסיר אבו סבית נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר), בתיק ב"ש 20564/06 מיום 24.4.2006, לפיה נדחתה הבקשה לעיון חוזר בהחלטות בית-המשפט המחוזי בב"ש 20419/05 ובב"ש 20737/05 אשר לפיהן נעצר העורר ונותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (ת"פ 8103/05), המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק; הסתייעות ברכב לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); נהיגה ברכב שרישיונו פקע משך למעלה משישה חודשים, עבירה לפי סעיף 10 לפקודה; עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודה וכן עבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970.

לפי הנטען בכתב האישום, לעורר אין ולא היה מעולם רישיון נהיגה. בתאריך 23.2.2005 נהג העורר ברכב השייך לו מסוג טויוטה, אשר לא היה מורשה בנסיעה מאז שנת 2004 (להלן: הרכב). בזמן זה הבחינו בו שלושה שוטרים: אבי קטורזה (להלן: קטורזה), לירן אוזן (להלן: אוזן) ואביגיל חבאז (להלן: חבאז). השוטרים החליטו לבדוק את הרכב לאחר בדיקת מספרו במסוף המשטרתי. לאחר שחסמו באמצעות ניידת המשטרה את דרך המנוסה של הרכב, אשר חנה באותה העת, ניגשו קטורזה ואוזן אל העורר במטרה לבודקו. העורר בתגובה נעל את דלתות הרכב ופתח בנסיעה מהירה לאחור, תוך שהוא מתנגש בעוצמה בדלת הניידת וכמעט ופוגע בחבאז, אשר ניצלה רק בשל שקפצה חזרה לתוך הניידת. בשל סכנה זו, ירו קטורזה ואוזן מספר פעמים לעבר הרכב. תוך שהשוטרים יורים על הרכב, החל הרכב במנוסה על המדרכה, תוך שהוא כמעט ופוגע באזרחים עוברי אורח, אשר ניצלו עקב קפיצתם לצדדים. העורר הצליח להתחמק מהשוטרים ונתפס מאוחר יותר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 20419/05).

ביום 6.4.2005 קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר וכן קיימת עילת מעצר, לאור המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, הן בשל עברו הפלילי הכבד, ריצוי מאסרים קודמים ומאסר מותנים התלויים ועומדים כנגדו בשל עבירות דומות של מרדפי מכוניות והתפרעות בכביש, תוך סיכון חיי אדם והן בשל המעשה הנוכחי, בו סיכן במודע העורר את הסובבים אותו בניסיונו להתחמק משוטרים העושים עבודתם כחוק ואף לא נרתע מאש הנפתחת עליו. אף חלופת המעצר לא היתה מספקת בעיני בית-המשפט. לאור זאת, נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

על החלטה זו הוגש ערר בפני בית-משפט זה, אשר נמחק על-ידי העורר. בתאריך 24.5.2005 הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לעיון חוזר בעניין העורר, תוך הצעת חלופות מעצר אחרות. גם בקשה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט, תוך הדגשת העובדה, כי למרות כוונתם הטובה ונורמטיביות הערבים לעורר, העורר עצמו איבד את האמון אשר רכש לו בית-המשפט ולכן אין מקום לבחון חלופת מעצר אשר תאיין את מסוכנותו כי רבה. מאז הוארך מעצרו של העורר מספר פעמים בהסכמה, כאשר כיום, נותר העורר במעצר מזה יותר משנה.

לאחר שמיעת עדותו של אוזן בתיק העיקרי (ת"פ 8103/05) בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר, ב"ש 20564/06, היא הבקשה נשוא הערר שבפני, אשר במסגרתה טענה באת-כוחו, כי חל כרסום רב בעוצמת הראיות לכאורה ועל-כן אין להמשיך ולהשאירו במעצר עד תום ההליכים כנגדו. כרסום זה נובע מהעובדה, כי עדותו של אוזן היא "הראיה בלעדיה אין" בפרשה זו וכי אוזן לא הצליח לזכור בעדותו, שנמסרה כשנה לאחר האירוע נשוא כתב האישום, פרטים רבים באשר למקרה, למסדר הזיהוי שנערך בו זיהה את העורר ואף לא זיהה את העורר בשבתו באולם בית-המשפט. עוד הוסיפה באת-כוח העורר, כי מסוכנותו של העורר, אף אם היתה קיימת מלכתחילה, הוקהתה עם חלוף הזמן הרב בו היה נתון במעצר. בתאריך 24.4.2006 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר וקבע, כי חלק ניכר מהפרטים שלא זכר אוזן הינם פרטים שוליים. גם הפרטים החשובים אותם לא הצליח אוזן לזכור, קבע בית-המשפט, כי בעת עריכת מסדר הזיהוי היה העורר בטוח בעדותו ברמת וודאות של 99%, כלשונו. דווקא זיהוי זה הוא בעל המעמד הראייתי החזק יותר. מהעובדה שכיום, שנה לאחר מכן, לא זוכר העד במדויק את פניו של העורר, אין להסיק דווקא על חוסר מהימנות- אלא אולי אף להיפך. מכל מקום, קבע בית-המשפט, כי לא הוכח כרסום משמעותי בראיות לכאורה, מה גם שקיימות ראיות נוספות המסבכות את העורר, כגון כאלו הסותרות את האליבי שאותו מסר, ראיות המוכיחות את העובדה, כי נהג ברכב למרות הכחשתו, ועוד. לאור כל זאת, כאמור, נדחתה הבקשה לעיון חוזר.

מכאן הערר שבפני.

באת-כוח העורר חוזרת על טיעוניה בבית-המשפט המחוזי וטוענת, כי העובדה שאוזן שכח פרטים כה רבים חייבת להוריד ממשקל העדות שנתן ולכרסם בעוצמתה, עד למצב בו לא ניתן עוד לקבוע, כי הראיות טובות דיין לשם הותרת העורר במעצר וזאת בשל מרכזיותה של עדות זו. באת-כוח העורר טוענת, כי שגה בית-המשפט המחוזי משקיבל את הסבריו של אוזן בנוגע לחלוף הזמן שעבר מאז המקרה, שכן אוזן נדרש לזכרונו זה מספר פעמים במהלך התקופה. בנוסף, טוענת היא כנגד אמינותו של אוזן, אשר ננזף בשל הירי שביצע ואף הפסיק שירותו במשטרה. במצב עניינים זה ובהתחשב במסוכנות אשר כהתה במהלך הזמן, לטענתה, יש להסתפק באחת מחלופות המעצר שהוצעו לבית-המשפט.

מנגד, סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי וטוען, כי העבירות שעבר העורר ועברו הפלילי מעידות על מסוכנות רבה וחוסר כבוד לחוק, כזה אשר שולל את כל אמון מהעורר לשתף פעולה בהליכים המשפטיים. בנוסף, מדובר בעבירות אשר מהוות מכה של ממש באזור הדרום ויש לנקוט כנגדן ביד קשה. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין בפרטים אשר שכח אוזן משמעות רבה וגם אם כן, הרי שישנן ראיות נוספות כנגדו, כאמור.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטות בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי ודין הערר להידחות.

בית-המשפט המחוזי בהחלטתו קבע, כי אין מחלוקת בין הצדדים בעניין הראיות לכאורה (עמוד 23, שורה 35 להחלטה). בנוסף, בית-משפט זה נתן החלטה ביום 12.3.2006, בדבר הארכת מעצרו של העורר, לאחר שמיעת עדותו של אוזן (אשר נמסרה ב-10.1.2006) ובהסכמה מצד העורר, כאשר לא נטענה כל טענה לעניין הכרסום בראיות. כאמור, אין זה המקום לבחון את מהימנות עדותו של אוזן- דבר זה יתבצע ביסודיות בתיק העיקרי. נראה לי, כי בשלב זה, אין הכרסום בראיות, גם אם אכן התקיים במידה כלשהי, מגיע לכדי פגיעה כוללת בעוצמת הראיות לכאורה, פגיעה המצדיקה שינוי בהחלטות הקודמות אשר ניתנו, הן על-ידי בית-המשפט המחוזי והן על-ידי בית-משפט זה.

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.