בש"פ 3885/02 אמיר בן טאלב דעאס נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט צ' גורפינקל) הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בכתב אישום שהוגש על העורר הוא הואשם בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977- ובניסיון לעבור עבירה זו.

2.בכתב האישום טענה המשיבה, כי ביום 15.4.02 אירעו שני מקרים נפרדים, האחד בשעה 19:30 והאחר בשעה 20:45, בהם העורר ושני חבריו זרקו אבנים על מכוניות שנשאו דגל ישראל. מדובר היה בערב יום הזיכרון. שתי המכוניות ניזוקו. בשעה 21:30 החזיק העורר בידו אבנים מתוך כוונה ליידות אותן על כלי רכב עוברים. ביום אתמול נדון בפניי ערר אחר, של חברו של העורר (בש"פ 3866/02). הערר של החבר על מעצרו עד לסיום משפטו - נדחה. ההבדל בין שני המקרים הוא בכך שהעורר יהא בן 17 שנים בעוד כחודשיים, ואילו לחברו של העורר מלאו 18 שנים לפני חודשים אחדים.

3.לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר מעצר. בתסקיר הומלץ על שחרורו של העורר למעצר בית בבית הוריו. מן התצהיר אף עולה, כי העורר הינו תלמיד בכיתה י"ב. בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון לקבל את המלצת שירות המבחן בעניין חלופה למעצר. בהחלטה הודגש הסיכון הנובע מהשלכת אבנים על מכוניות נוסעות, תוך ציון שרמת הסיכון אינה שונה בין אם מיידה האבנים הוא בן 17 ובין אם הוא בן 18 שנים.

4.איני רואה מקום להבחין בין המקרה של העורר לבין המקרה של חברו שנדון בפניי אתמול. אכן, העורר הינו צעיר יותר, אך בהקשר לעבירות בהן מדובר, אין הפער בגיל מצדיק עשייתה של הבחנה בין השניים. עבירות של יידוי אבנים מבוצעות, כידוע, על ידי צעירים. אילו היה מדובר בנער צעיר יותר, למשל בגיל 14, ייתכן והיה מקום ליתן משקל רב יותר לנושא הגיל. מכל מקום, הסיכון הנובע ממעשים של יידוי אבנים על מכוניות נוסעות הינו גבוה ביותר, ואך יד המקרה היא שלא נגרמו פגיעות גוף. מכאן התוצאה שדין הערר להידחות וכך מוחלט.