בש"פ 3927/05 פלוני נ. מדינת ישראל

א.ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת דברת) בב"ש 20338/05 מיום 16.3.05, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיין בחומר חקירה שנאסף במחלקה לחקירות שוטרים נגד חוקר משטרה לשעבר המשמש כעד תביעה בתיק.

ב.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 921/03. לפי הנטען בכתב האישום, בשנת 1999 נישא העורר למתלוננת, שלא היתה תושבת ישראל, לאחר ששילם כ-10,000 דולר לאנשים שהביאו אותה לארץ. לאחר נישואיהם ביצע העורר כנטען כלפי אשתו עבירות רבות של אינוס, תקיפה ואיומים. במהלך עדותה במשפט חזרה בה המתלוננת מעדותה בדבר האינוס, וטענה שמסרה דבריה לאחר שהודחה על ידי קצין חקירות באילת (להלן: החוקר). בא כוח העורר ביקש למסור לידיו את חומר החקירה שנאסף בעקבות תלונת המתלוננת נגד החוקר, וכן חומר חקירה שנאסף לגבי החוקר בפרשה אחרת, שבעקבותיה, לפי הנטען, הוגש כתב אישום נגדו ועבודתו כחוקר הופסקה. בהסכמת המשיבה ניתן לעורר לעיין בחלק מחומר החקירה שנאסף סביב תלונת המתלוננת נגד החוקר. העורר ביקש לעיין בחומר כולו וכן בחומר הנוגע לפרשה הנוספת. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העורר, בקבעו כי החומר שלא נמסר לעורר אינו מהווה חומר חקירה ואין בו רלבנטיות להגנת העורר. נקבע כי אין בחומר שלא נמסר כדי לתמוך בגרסת המתלוננת בתיק דנא או לסתרו, ואין בו כדי ללמד על שיטות הפעולה של החוקר. על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

ג.(1) בערר ובדיון טען בא כוח העורר כי חוקר המשטרה התערב באופן לא ראוי בגביית עדותה של המתלוננת במשטרה, כי מלוא החומר המבוקש רלבנטי להגנת העורר לשם הצבעה על שיטות הפעולה של החוקר בכלל ובתיק זה בפרט, וכי שומה היה על בית המשפט קמא לעיין במלוא החומר בטרם נתן את החלטתו נשוא הערר. עוד נטען, כי על זכות החוקר לפרטיות לסגת מפני זכותו של העורר להליך הוגן, ומפני האינטרס הציבורי למניעת הרשעתו של חף מפשע. נטען, כי בהעדר גילוי החומר ושקיפות, נמנע מהסניגוריה להיערך לחקירתו של עד התביעה המרכזי ויש חשש לעיוות דין. באופן מהותי, טענת העורר קשורה בהתנהגותו של החוקר בעת התלונה נשוא תיק זה, אך בינתיים נאלץ החוקר לעזוב את המשטרה בגלל עבירה חמורה שבגינה הוגש נגדו כתב אישום, ויש חששות שמא כתב האישום הנוסף נגד החוקר משקף את מלוא התנהגותו; ועוד, שמא אף ניתנה לו "הנחה" בתיק ההוא והדבר משפיע על מהימנותו בתיק נשוא ענייננו, שגם בו – כמו בתיק בו הואשם – המדובר במתלוננת יוצאת חבר העמים; אינטרסים כבדי משקל מטים את הכף לטובת גילוי החומר, כשהמדובר בקצין משטרה ובשאלות של אמון הציבור.

(2) בא כוח המשיבה מסר לבית המשפט ולבא כוח העורר את כתב האישום שהוגש נגד החוקר בפרשה האחרת, וכן – לעיון בית המשפט – את הודעת המתלוננת בפרשה ההיא והודעת החוקר, לשיטתו אין רלבנטיות לחומר זה ואין קשר לדברים בזמן ובאירועים.

(3) יצוין כי ככל שהמדובר בתלונה שהגישה המתלוננת למחלקה לחקירות שוטרים כלפי החוקר בתיק דנא, באשר להתנהגותו בפרשה זו כשהביעה בקשר רצונה לחזור מתלונתה (מכתבה מ-25.6.03), נמסר כי התיק נסגר ללא חקירה פלילית.

ד.במישור המשפטי נקבעה המסגרת הקשורה למסירת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי בתיקים שנוהלו כלפי עד, ולהיקפו של החומר הנמסר, בבג"צ 233/85 אלהוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124, 129 (השופט בך), בו נקבע כי "מטבע הדברים אין לקבוע בנושא זה כללים גורפים וממצים. בכל משפט חייבים נציגי התביעה, ובמקרה של חילוקי דעות – בתי המשפט, להיות מודרכים על-ידי כללי השכל הישר ועל-ידי המגמה לאפשר לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה... אולם, במסגרת השימוש בשיקול הדעת כאמור אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר החקירה" ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית ... היא רחוקה ושולית". ראו גם בש"פ 5425/01 אלחאק נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 426, 430 מפי השופטת ביניש: "חומר הנוגע לתקיפת מהימנותו של עד עשוי אף הוא להיות חלק מחומר החקירה, ואולם לא תמיד כך. יש שטיב החומר או ריחוקו מן העניין המתברר בפני בית המשפט עשוי לדחוק חומר כזה אל השוליים הרחוקים של הרלבנטיות ולהוציאו מגדר חומר החקירה". אמנם, בבג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים , פ"ד נ"ז(4) 625, 633 נאמר (מפי השופטת ביניש) לגבי חומר "שעל פי טיבו אינו חומר חקירה במובהק אך הוא נאסף במהלך החקירה... בהעדר מניעה עקב פגיעה בזכויותיו של אדם אחר, או פגיעה באינטרס מוגן אחר, יפעל הספק בעניין זה לטובת הנאשם והחומר יימסר לו". ואולם, כאמור, העניין נתון לשיקול דעת ולשכל הישר. ראו כמו כן דברי השופט גרוניס בבש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל : "יש ליתן למונח "חומר החקירה" פירוש רחב, הכולל אף חומר ראייתי שיש לו קשר עקיף ליריעה הנפרסת במסגרת משפטו של הנאשם.... ככל שמידת הרלבנטיות על החומר הראייתי להליך הפלילי אשר מתנהל נגד הנאשם קטנה יותר, כך יש ליתן משקל הולם לזכויותיהם של העדים ושל הקרבנות וכן לאינטרס הציבורי המתבטא, בין היתר, בחשיפת עבירות...". הנה כי כן, מתבקשים איזונים הנבחנים בכל מקרה לגופו, כדי לאפשר הגנה ראויה לנאשם, אך לא להרחיק למחוזות שוליים, ואין לכך מורה טוב מן השכל הישר.

ה.מן הכלל אל הפרט: עיינתי בהודעתה של המתלוננת שנגבתה סמוך לאחר המעשה בפרשה האחרת, ובהודעתו של החוקר, הנאשם כיום, שם. כתב האישום – המצוי עתה כאמור בידי בא כוח העורר בתיק דנא – מבוסס על הודעת המתלוננת וגירסתה. ככל שהמדובר בחומר בו עיינתי, הריהו רחוק מן הנושא שבתיק דנא, וכתב האישום שנמסר די בו כדי להציג שאלה במסגרת הגנת העורר במאמץ לכרסם בעדותו של החוקר, וכמובן איני מביע דעה לגופו של עניין זה. אין לראות איפוא את הודעת המתלוננת דהתם והודעת החוקר כחומר חקירה, ובהתאם, איני רואה מקום להצגתן בפני בא כוח העורר. לצרכי ההגנה וחקירת החוקר במשפט מצוי בידו עתה, לאחר ההליך בבית משפט זה, כתב האישום שהוגש בפרשה הנוספת ויוכל לשמשו כאמור, ככל שיחליט לעשות בו שימוש. האיזון שהושג משמעו, כי אכן בעצם העובדה שהוגש כתב אישום נגד החוקר במסגרת תפקידו יש לכאורה רלבנטיות, בזיקה למהימנותו, ושוב, כמובן, בלא הבעת דעה לגופו. ואולם, אין מקום להרחיב זאת לפרטים באותו עניין שאינו קשור לפרשה נשוא התיק דנא, ומשנחה דעתי כי כתב האישום משקף ביסודו את התלונה המיידית דהתם. בכך הושג לדעתי איזון נכון, ואוסיף כי טוב היה אילו נמסר החומר על-ידי התביעה בבית המשפט קמא, דבר שהיה עשוי לייתר את ההליך הנוכחי.

ו.סבורני כי בנסיבות היה טעם בהגשת הערר, אך משניתן החומר שניתן ובכפוף לכך, אין מקום להידרש לערר עוד.