בש"פ 3932/12 סמי אלעפיפי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ברנט) בעמ"ת 13565-04-12 מיום 22.4.12, בה קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום ברמלה (השופט שוהם) במ"ת 58670-01-12, מיום 5.4.12, שבמסגרתה שוחרר המבקש להליך טיפולי. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

ב.

על פי כתב האישום, ביום 28.1.12 בשעת בוקר, במסגרת פעילות יזומה של המשטרה, מוקם רכב באחד הרחובות בעיר רמלה ובמושבו הקדמי הונח ארנק. בשעה 09:17 הבחין המבקש (יליד 1976) בארנק שברכב, ניפץ את השמשה באבן, נטל את הארנק ונמלט; בגין המעשים יוחסו לו עבירות של התפרצות לרכב בכוונה לבצע גניבה, גניבה מרכב, וחבלה במזיד לרכב.

ג.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. להוכחת המיוחס לו לכאורה הובאו הודייתו במשטרה, דוחות הפעולה של השוטרים, סרט ותמונות מן האירוע. צוין עברו הפלילי המכביד, בעיקר בעבירות דומות לעבירות באישום דנא, בגינן נידון ל-30 חודשי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי בר הפעלה. נטען, לקיומה של עילת מעצר, ונתבקשה חוות דעת פסיכיאטרית נוכח טענת הסניגור כי המבקש לוקה בנפשו.

ד.

בהחלטה מיום 30.1.12 נקבע, כי ישנן ראיות לכאורה ועילת מעצר, ובית המשפט הורה על עריכת חוות דעת פסיכיאטרית. המבקש נותר במעצר. בחוות הדעת (מיום 2.2.12) נכתב, בין השאר, כי בעת ביצוע העבירה לא היה המבקש במצב פסיכוטי; כי אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי; כי כשיר הוא לעמוד לדין; וכי נראה שהמבקש מנסה להציג עצמו כחולה. בהמשך ניסה המבקש להתאבד. בהחלטה מיום 07.2.12 הורה בית המשפט לפסיכיאטר לשוב ולבדוק. כן הורה על עריכת תסקיר. ביום 12.2.12 נתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, שמסקנותיה לא שינו ממסקנותיה של חוות הדעת הקודמת. בתסקיר מיום 6.3.12, אשר במסגרתו נבחנו שתי חלופות מעצר – מעצר בית ובמסגרת טיפולית – לא בא השירות בהמלצה לשחרר את המבקש לחלופה, נוכח אי עמידתו בקריטריונים למסגרת הטיפולית, נסיונות אבדניים והעדר מוטיבציה. בדיון ביום 12.3.12 הציע הסניגור חלופה נוספת בקהילה בשם "צעדים", ובית המשפט הורה לשירות המבחן על בחינתה. ביום 3.4.12 התקבל התסקיר המשלים בו צוין, כי המבקש נמצא מתאים להשתלב ב"צעדים"; ביום 5.4.12 הורה בית המשפט על שחרור ב"צעדים" בתנאים של התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 10,000 ₪ כל אחת והפקדת 1,000 ₪.

ה.

על ההחלטה מיום 5.4.12 עררה המדינה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר. הוטעם, כי ככלל, מקומו של טיפול במוסד הגמילה יבוא בשלב גזירת הדין, אף שחריגים לכלל זה נקבעו בעניין סויסה (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם)). נקבע, כי המבקש אינו עומד בשני המבחנים הראשונים ששורטטו בעניין סויסה - מבחן העיתוי ומבחן הסיכוי - ומשכך אינו מגיע לרף המינימלי שנקבע בה. למעלה מן הצורך - כדברי בית המשפט - צוין, כי דומה שאינו עומד גם במבחן השלישי – מבחן המענה למסוכנות. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

הערר

ו.

נטען, כי יש מקום ליתן רשות ערעור ממספר טעמים. ראשית, קיומן של החלטות סותרות בין שני בתי המשפט הקודמים. שנית, העובדה שהערר הראשון הוגש על ידי המשיבה, ועל כן לא היה למבקש יומו ההשגתי. שלישית, הצורך להבחין בין ערר על החלטה להורות על מעצר, לבין ערר על תנאי שחרור. רביעית, סטייתו של בית המשפט המחוזי מהמלצת שירות המבחן. לבסוף, מצבו הנפשי המורכב של המבקש, הסובל מכפל לקויות - התמכרות לסמים ובעיה נפשית.

ז.

אשר לעניין סויסה נטען, כי המבקש עומד בשני מבחנים שבו. אשר למבחן הסיכוי (פוטנציאל ההצלחה של ההליך הטיפולי) נטען, כי מן התסקיר מיום 6.3.12 עולה, שהשירות שינה עמדתו באשר לסיכוי הצלחת הטיפול; כן נמצא המבקש מתאים על ידי הגורמים הטיפוליים ב"צעדים". עוד נטען, כי התרשמותו של בית משפט השלום מעמיקה משל בית המשפט המחוזי. אשר למבחן המענה למסוכנות - סבור המבקש, כי יש בחלופה כדי לאיין את מסוכנותו.

ח.

כן נטען, כי המבקש מצוי במצב נפשי קשה, וכי נרשמו בעניינו בעבר מספר נסיונות התאבדות, ובנסיבות אלה יש להעדיף את חלופת המעצר במסגרת הטיפולית.

הדיון

ט.

ב"גילוי נאות", הדיון שנערך יסודו בטעות מינהלית, שכן הבקשה נקבעה לדיון בלא שעברה דרכי כמקובל, ועל כן גם לא נתבקשה כמקובל תגובת המדינה. כך גם הודעתי בראשית הדיון באולם בית המשפט. השאלה הראשונה שהיה צורך להידרש אליה היא רשות הערר, הניתנת במשורה, גם אם לא נקבעו לה פרמטרים נוקשים. כאמור, נטען כי בנסיבות יש מקום לרשות ערר ולא להותיר חרך צר בלבד לעניין זה.

י.

לגופו של עניין נטען מטעם המבקש, כי בית משפט השלום ערך מספר דיונים תוך קבלת חוות דעת פסיכיאטריות ושל שירות המבחן; הוגש גם מכתב ממרכז טיפול "מתדון" לנפגעי סמים בתל אביב, לפיו נרשם המבקש בתור לקבלת מתדון ב-26.1.12 אך טרם החל טיפול (קרי, היתה פניה מצדו המגלה כנטען רצון לטיפול). העבירה דנא נעברה לכאורה, כאמור, ב-28.1.12.

יא.

נטען עוד מטעם המבקש, כי המדובר בהתפרצות לרכב שהיא פחותה בחומרתה – בלא להקל ראש – מהתפרצות לדירה; והמדובר בקהילה טיפולית תחת צו בית המשפט, היא מדווחת לגורמים הרלבנטיים אם עוזב המטופל את המקום.

יב.

באת כוח המדינה טענה מנגד, כי אין הבקשה מעוררת שאלה שמעבר לעניינו הפרטני של המבקש, גם אם בית המשפט המחוזי החליט בשונה מבית משפט השלום. לגופו של עניין, כך נטען, מדובר בבעל עבר פלילי מכביד שתלוי ועומד נגדו תנאי, והוא גם לא החל בטיפול גמילה ושירות המבחן התרשם מדלות כוחות; ועוד, נאמר כי אין מדובר במשפט מורכב, ועל כן לא ירחק גזר הדין שיידרש לטיפול.

הכרעה

יג.

עיינתי בחוות הדעת הפסיכיאטריות לגבי המבקש מ-2.2.12 ומ-12.2.12 (השניה - לאחר הניסיון האבדני). חוות הדעת מ-2.2.12 שללה מצב פסיכוטי בעת העבירה, וקבעה גם כשירות לעמוד לדין אף כי הזכירה נסיונות אבדניים; חוות הדעת מ-12.2.12 חזרה על כך, אך נאמר בה כי "סמי כיבד את הבטחותיו החוזרות שלא לפגוע בעצמו במהלך האשפוז במחלקה. קיים חשש כי יעשה זאת במעצר, ולכן - מומלצת השגחה לאבדנות".

יד.

עיינתי גם ברישום הפלילי של המבקש. הוא עמד שלוש פעמים לפני בתי המשפט מאז 2002 (בהיותו בן 26) בעבירות סמים, לרבות החזקה שלא לצריכה עצמית וסחר, עבירות רכוש (רכב) במספר תיקים ניכר, וכן הפרעת שוטר במילוי תפקידו, הפרת הוראה חוקית, וניסיון לשיבוש מהלכי משפט. הוא ריצה בכל הרשעותיו מאסרים בפועל; לאחרונה נדון ל-30 חודשי מאסר ב-1.5.07.

טו.

עיינתי גם בפסיקה שהציגו הצדדים מזה ומזה. החלטתי שתפורט נובעת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו.

טז.

לעניין רשות הערר: הסניגור המלומד הפנה למאמרו המעניין של עו"ד ישי שרון מן הסניגוריה הציבורית הארצית "רשות הערר נתונה עמדת הסניגוריה הציבורית בעקבות תיקון מס' 8 לחוק המעצרים", הסניגור 177, 4, שבו נסקרה הפסיקה מאז תיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, אשר פורסם ב-27.3.11. המאמר מבקש להגמיש לענייני רשות ערר את החלתה של הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור חיפה (הדר חיפה) פ"ד לו(3), 123) שבה נקבעו אמות המידה לרשות ערעור בגלגול שלישי, וזאת כגון כשיש שוני בין החלטות בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום, שכן בעצם תהא זו השגתו הראשונה של הנאשם או החשוד, וכן כשמדובר בהחלטות מעצר לעומת החלטות שחרור, נוכח הפגיעה האפשרית בזכויות חשוד; כך גם מקום שישנו תסקיר מעצר חיובי של שירות המבחן. הוא הדין להחלטה שהיא קריטית למבקש – אי שחרור לחלופת מעצר למסגרת טיפולית, וכן נסיבות ייחודיות או יוצרות דופן. איני סבור שתיק זה מתאים לקביעת אמות מידה לרשות ערר מעבר למה שעשתה פסיקתו של בית משפט זה עד כה. נזכור, כי מחד גיסא, הטעם הבסיסי לפרידה מזכות הערר בגלגול שלישי בעינו עומד (ראו בש"פ 6003/11 טהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם); היה בישראל מה שאינו קיים בכל אומה ולשון, דיון בזכות במעצר בשתי ערכאות ערעור, מבלי לפגוע בחשיבות הדבר לנאשם או לחשוד. מנגד, אמות המידה שהציעה הסניגוריה עשויות כמובן לסייע לבחון את המקרים השונים, בלא שאטע מסמרות; אף שיתכן שהמניפה שפרשה הסניגוריה, כדרך סניגוריה, אולי מרחיבה מדי. אך המקרה דנא אינו מצריך להידרש לסוגיות רחבות יותר מעבר לאמור, כפי שיפורט.

יז.

ענייננו הוא גבולי, במובן זה שמחד גיסא ניתן לומר כי הוא תחום לנסיבותיו הספציפיות של המבקש; מאידך גיסא הוא אכן מעורר שאלה אנושית הקשורה בראש וראשונה בנסיונות האבדניים . והנה השיקולים שהנחוני במקרה דנא ליתן בכל זאת רשות ערר, לא הטעות הדיונית שאירעה גרמה להם, אלא נסיבותיו הנפשיות של המבקש, לעניין משמעות האבדנות, שלעניות דעתי לא נתבררו עד תום בחוות הדעת הפסיכיאטריות, ובית המשפט המחוזי לא נדרש אליהן. אוסיף כבר כאן, כי החלטת בית משפט השלום שהכריעה לכיוון של חלופה בקהילה טיפולית, לא ביררה מצדה עד תום את סוגיית ההגנה על הציבור בשחרור לחלופה זו.

יח.

כמובן הדרך הנוחה ביותר מבחינת ההגנה על הציבור הוא החזקת העורר במעצר; אך נוכח נסיונות האבדנות מזה, ומנגד העובדה שבכל זאת עסקינן בעבריינות רכוש לא בדרגה הגבוהה ביותר (מבלי להקל כהוא זה ראש בתסכול ומפח הנפש הנגרם לקרבנות עבירות רכוש באשר הם, ועל כך נכתב לא מעט והדברים ידועים), סברתי כי יש מקום ליתן רשות ערר ולקבלו חלקית. נתתי אל לבי גם כי בכל זאת פנה העורר לקבלת מתדון ערב המעשה.

יט.

כאמור, בחוות הדעת הפסיכיאטריות נקבע מחד גיסא שהעורר אינו מצוי במצב פסיכוטי, וגם לא היה כך לעת מעשה; מאידך גיסא הוזכר נושא האבדנות. לעניין זה יש להקדיש תשומת לב, בעיקר כשהוא חוזר ונשנה. סבורני איפוא, כי ראויה לבדיקה השאלה, מזה, כיצד יסייע הטיפול בקהילה המוצעת בנושא האבדנות, קרי מה תהא השפעתה האפשרית של החלטה לטיפול על נושא האבדנות (ואני ער כמובן לקושי בחיזוי); ומזה יש לבדוק זאת גם במובן של ידיעת הממונים על הקהילה הטיפולית בדבר בעיית האבדנות ומוכנותם שלהם לטיפול בה, הן לשם הטיפול והן לשם שמירה. שירות בתי הסוהר מאומן במידה רבה להתמודדות עם כגון דא (באשר לשמירה). ועל כל אלה, בית משפט השלום שיחרר לחלופה בלא שנמנו ונבדקו האמצעים להגנה על הציבור, קרי, במדויק מה מבנה קהילת "צעדים" לעניין אפשרות יציאה או עזיבה, מה המחויבות היומיומית של הגורם האחראי לדיווח, וכיוצא באלה פרטים שלא בא זכרם.

כ.

מסקנתי היא איפוא, כי הערר יתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט השלום לבדיקה כפולה: ראשית, נושא האבדנות, שאני מייחס לו חשיבות רבה, לעניין יכולת הקהילה הטיפולית לסייע לגביו וגם להתמודד עמו. שנית, אמצעי הביטחון וההגנה על הציבור שבקהילה הטיפולית. בית משפט השלום יקבל תסקיר משלים משירות המבחן בתוך 15 יום, ואני מקדים תודה לשירות, שיידרש לשאלות הללו (כמובן לפי הצורך תוכל להיות גם פניה לפסיכיאטרית). לאחר מכן ישקלל בית המשפט כל הנחוץ ויכריע לפי שיקולו.