בש"פ 3955/08 סלימאן פקיר מחמד נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 20310/08 מיום 20.2.08 (כבוד השופט א' ואגו), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (ת.פ. 8034/08), המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין ועבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה).

במקרה שבפני מדובר במרדף באזור הדרום, כאשר בסבירות גבוהה הסיע העורר ברכבו שבח"ים לכיוון גדר ההפרדה עם שטחי הרשות ואולם אין אישום כזה בנפרד נגדו, מאחר והשוטרים ראו בני אדם יוצאים מרכבו ונמלטים לכיוון פרצה בגדר ולא קיימת ראייה ברורה, כי היו אלה שבח"ים.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 12.2.08 סמוך לשעה 9:30 בכביש 358 (כביש שומריה להב שהוא כביש בין עירוני דו סיטרי ובו נתיב נסיעה אחד לכל כיוון) נהג העורר ברכבו, כשהוא מסיע נוסעים שזהותם אינה ידועה. העורר, סמוך לישוב אשכולות, ירד מן הכביש לדרך עפר המובילה לכיוון גדר ההפרדה עם שטחי הרשות הפלסטינית. ארבעה שוטרים שנסעו בניידת משטרה הבחינו בעורר ונוכח ירידתו לשביל העפר לכיוון שטחי הרשות הפלסטינית, ניעור בהם חשדם והם החליטו לעצור את הרכב לבדיקה. השוטרים הפעילו אור כחול מהבהב על גג הניידת, סימנו לעורר באורות רכבם והורו לו לעצור. משהתקרבה הניידת לעבר העורר, הוא האיץ את מהירות הרכב החל לנסוע במהירות ובפראות לכיוון גדר ההפרדה, כשהשוטרים מורים לו לעצור. עם הגיעו לגדר ההפרדה, עצר העורר לפתע בסמוך לפרצה בגדר והאחרים, שזהותם אינה ידועה, ירדו מהרכב ועברו מבעד לפרצה בגדר והחלו להימלט בריצה אל תוך שטחי הרשות הפלסטינית. העורר, שוב, האיץ את רכבו והחל לנסוע במהירות רבה ובפראות בחזרה לכיוון כביש 358. במהלך הנסיעה, עקף העורר מספר כלי רכב שנסעו בכיוון נסיעתו תוך שהוא נוסע על הנתיב הנגדי חרף העובדה שנסעו אותה עת, בנתיב הנגדי, מולו, מספר כלי רכב, כדין. בשלב מסוים, כתוצאה ממהירות נסיעתו ואופן נהיגתו, נוקר הצמיג האחורי של רכבו והעורר איבד את השליטה על רכבו ולבסוף נאלץ לעצור. השוטרים הורו לעורר לצאת מן הרכב, אולם העורר נעל עצמו בתוך הרכב וסירב לצאת או לפתוח את דלתות הרכב. עוד נטען, כי השוטרים ניסו לפתוח את דלת הרכב, מבעד לחלון הפתוח, אך העורר חבט בהם באגרופים עד שלבסוף באמצעות התזת תרסיס פלפל הצליחו השוטרים להשתלט עליו.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו) קיבל, ביום 20.2.08, את הבקשה

והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה לעניין העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, קיימת עילת מעצר לפי הפסיקה ולא נמצא, כי ניתן לאתר חלופת מעצר כלשהי בשל חוסר האפשרות ליתן אמון כלשהו בעורר.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, טעה בית-המשפט המחוזי כשקבע, כי קיימות ראיות לכאורה בקשר למרדף ולמהלכיו וכי לא מצא, כי הראיות עצמן מוחלשות. כן טוען הוא, כי גרסתו של העורר לא נבחנה כלל וניתן משקל מוחלט לגרסתה המשיבה בלבד. כמו-כן טוען בא-כוח העורר, כי מתן אמון מוחלט בגרסת המשיבה בשלב זה היא בעייתית מאחר והעורר הסיע לכאורה שבח"ים ואלה נמלטו דרך הגדר אל מחוץ לשטח המדינה והמשיבה אינה מאשימה את העורר בסעיף כזה.

עוד טוען בא-כוח העורר, כי לא נמצאה תמיכה לגרסה בדבר המרדף והסיכון הפוטנציאלי ברכבים האחרים למעט "הבל פה" של עדי המשיבה, שהינם שוטרים. בנוסף, לא נמצאה סיבה של ממש שבעטיה לא ניתן היה לגבות ראיות חיצוניות לתמוך בגרסת המשיבה.

לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי טעה בית-המשפט המחוזי כשלא מצא לנכון לבחון את חלופות המעצר שהוצעו בפניו ושנכחו באולם בית-המשפט. מטעמים אלה, סבור בא-כוח העורר, כי יש להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר טובה שההגנה ביקשה להציג בפני בית-המשפט המחוזי, אולם אפשרות זו לא ניתנה לה.

מנגד, סומך בא-כוח המשיבה את ידו על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, מעשיו של העורר חמורים ומסוכנותו נובעת ממעשיו. בא-כוח המשיבה מדגיש ומציין, כי העורר ביצע את העבירות בהיותו אסיר ברישיון ובשל כך לא ניתן לתת בו אמון, בעיקר נוכח העובדה שהפר את תנאי הרישיון.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

מצטרף אני לקביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה קיימת תשתית ראייתית קונקרטית באשר למעשיו של העורר, המבססת סיכוי סביר להרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בחומר הראיות קיימת עדות מפורטת של ארבעת השוטרים שנכחו בניידת, ולפיה כאשר הם ניסו לעצור את הרכב הפרטי בה נהג העורר, הוא עצר ומהר ירדו הנוסעים מרכבו ואז הוא האיץ את רכבו למהירות גבוהה מאוד, כשהם מעריכים את מהירותו כעולה על 140 קמ"ש, סירב לכל איתותי השוטרים לעצור את רכבו, עקף כלי רכב תוך נסיעה בנתיב הנגדי וגרם לנוסעים מולו לסטות בחוזקה תוך בלימה כדי למנוע התנגשות שהשוטרים תיארו ככמעט ודאית, נהג בזיג-זג ובפראות רבה ובשל תקר בגלגל, איבד שליטה ונאלץ לעצור את רכבו.

יש לציין, כי עדויות השוטרים תואמות היטב ואין בהן כל סתירות או פרכות וכבר מעשיו אלה של העורר מעידים על החומרה שבהם ועל המסוכנות העולה מהם.

אשר לניסיון השוטרים לפתוח את דלת רכבו של העורר, טוען בא-כוח העורר, כי אין מדובר בכך שהעורר סירב לפתוח את דלת הרכב, אלא שהדלת מקולקלת ותקועה וכי לא השתולל במטרה למנוע את מעצרו, כי אם כתוצאה מהתזת הפלפל. מנגד, השוטר אולג נחמקין מתאר מאבק שלווה במתן אגרופים לכל הכיוונים מצד העורר ואף תקיעת מרפק בבטנו שלו לאחר שלב התזת הפלפל. גם השוטרת מתארת התפרעות ודחיפה שלה ושל שאר השוטרים והשוטר קומלוב מצביע על סימנים אדומים בידו השמאלית שנגרמו לדבריו ממכה שנתן לו העורר עוד טרם השתמשו השוטרים בגז הפלפל.

ברם, טענות אלה ואחרות יתבררו לעומקן בהליך העיקרי ואין מקומן בשלב זה. לעת עתה שוכנעתי, כי קיימות ראיות לכאורה באשר למעשיו של העורר, המבססות סיכוי סביר להרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

אשר לחלופת מעצר –

שומה על בית-המשפט לבדוק בכל מקרה חלופת מעצר.

במקרה שבפניי, העורר היה מוכן לסכן חיי אדם בדרכי תחבורה בשל רצונו לחמוק מאחריות למעשיו. אף בעובדה, כי שוחרר כאסיר ברישיון על בסיס התנהגות טובה, אך שבועות קצרים בטרם ביצע את העבירות הלכאוריות, כשהוא נדון לשלוש שנות מאסר בהסדר טיעון בגין עבירות סמים חמורות, לא היה בה כדי להרתיעו. בנסיבות אלה, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה מ דובר

בעורר, אשר העיד על עצמו, כי אין עליו מורא של חוק וכי אין לתת בו כל אמון. העובדה, כי ביצע את מעשיו בעת ששוחרר כאסיר ברישיון, מעידה עליו, כי אינו חס על חיי אחרים ברצותו להימלט משוטרים וכי לטעמו מורא החוק אינו חל עליו ומכאן שלא ניתן לתת בו את האמון הדרוש לשם שחרורו לחלופת מעצר. לכל אלה יש להוסיף את העובדה, כי העורר ריצה מאסר בפועל ממושך וכן את עברו התעבורתי המכביד, המעידים אף הם על מסוכנותו. בנסיבות אלה, שוכנעתי, כי לא ניתן להבטיח את מטרות המעצר בדרך של חלופה.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 534/08 בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.