בש"פ 3969/00 מדינת ישראל נ. גיורה בן רחמין אדינייב

1.המדינה הגישה לבית משפט זה שתי בקשות בעניינו של המשיב: הראשונה - הארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום; השניה - ערר על החלטה של בית המשפט המחוזי, בבקשת המשיב לעיון חוזר, לשחרר את המשיב מן המעצר. אדון בשתי הבקשות גם יחד.

2.המשיב הועמד לדין בבית המשפט המחוזי באר-שבע על פי כתב אישום (מיום 12.10.97) המייחס לו עבירה של אינוס ומעשה סדום במתלוננת, אותה פגש לראשונה אותו יום. הוא נעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב (ביום 24.5.98). כפי שנתברר, המשיב כבר הורשע שנים אחדות קודם לכן בעבירה של אינוס, ריצה עונש של מאסר, ואת העבירה הנוספת של אינוס, בה הורשע במקרה הנדון, ביצע כאשר היה אסיר ברשיון. על רקע זה החליט בית המשפט המחוזי לגזור על המשיב עונש מאסר לתקופה של 14 שנים ולהפעיל באופן מצטבר עונש של מאסר על-תנאי, שהיה תלוי ועומד בגין ההרשעה הקודמת, לתקופה של 3 שנים. המשיב החל לרצות את העונש שהוטל עליו.

3.המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"פ 5331/98). בית המשפט פסק בערעור (ביום 26.8.99) כי פסק הדין המרשיע שניתן על ידי בית המשפט המחוזי יבוטל וכי התיק יוחזר אל בית המשפט המחוזי לשמיעת ראיות נוספות.

בעקבות פסק דין זה הוגשה בקשה להארכת המעצר של המשיב. בית משפט זה (השופט י' אנגלרד) החליט (ביום 7.12.99) להאריך את המעצר בתשעים ימים. הוא אמר, בין היתר, כך:

"באיזון האינטרסים המנוגדים יש ליחס למסוכנותו של המשיב משקל שאיננו נופל בהרבה מן המשקל הראוי לתת לה בראשית ההליכים. עם זאת, אין להתעלם לחלוטין מן העובדה כי שלילת חירותו של המשיב נמשכת תקופה ארוכה.

לאחר ששקלתי טיעוני בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי נסיבות העבירה המיוחדת למשיב, עברו הפלילי וקיומן של ראיות לכאורה, מחייבים את הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. עם זאת אני ממליץ כי ייעשה מאמץ על ידי בית המשפט המחוזי לסיים את המשפט עד לתום תקופת הארכה זו".

4.אולם המשפט לא נסתיים בתקופת ההארכה. אי לכך הגישה המדינה בקשה שניה להארכת המעצר. בית המשפט (השופט א' ריבלין) החליט (ביום 9.4.00) להיענות לבקשת המדינה "בחלקה". הוא ציין כי ישיבות אחדות של בית המשפט המחוזי בוטלו בשל בקשת הסניגור לפסול את מותב בית המשפט וכי, כנגד זאת, בית המשפט המחוזי נענה לבקשת התביעה והוסיף שני מועדים לשמיעת הוכחות, במשך שני ימים מלאים, בחודש יוני. כיוון שכך החליט בית המשפט להאריך את מעצרו של המשיב בששים ימים נוספים מאותו יום.

5.ועדיין המשפט לא נסתיים, ומשום כך שבה המדינה וביקשה, זו הפעם השלישית, להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים מיום 8.6.00. המדינה ציינה כי המשפט נקבע לסיום ראיות ההגנה ולסיכומים ליום 4.6.00. אולם זמן קצר לפני מועד זה הגיש בא-כוח המשיב לבית המשפט חוות דעת של רופא מומחה, וכדי לאפשר לבא-כוח המדינה ללמוד ולהגיב על חוות דעת זאת (ואולי גם להביא עדות נגדית) נדחה המשך המשפט, לסיום הראיות ולסיכומים, ליום 10.7.00. המדינה טוענת כי לא יהיה זה ראוי לשחרר את המשיב מן המעצר, עכשיו שהמשפט עומד להסתיים, בעיקר בשל המסוכנות הרבה הטבועה בו.

הדיון בבקשת המדינה נדחה פעמים אחדות, לבקשת בא-כוח המשיב, ובהסכמתו הוארך מעצרו של המשיב עד למתן ההחלטה בבקשה זאת. הדיון בבקשה נקבע והתקיים לבסוף ביום 2.7.00.

6.בין לבין הגיש בא-כוח המשיב בקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי באר-שבע. הבקשה התבססה על הטענה של בא-כוח המשיב כי במהלך המשפט חל כרסום ממשי בראיות התביעה. בית המשפט המחוזי (השופטת ש' דברת) נתן החלטה בבקשה זאת ביום 20.6.00. בהחלטה ציין בית המשפט את שתי הראיות החדשות שעליהן, בעיקר, הסתמכה הבקשה. הראיה הראשונה היא חוות דעת של רופא (ד"ר אלכנסדר מעין) שבדק את המתלוננת זמן קצר לאחר שעת האינוס המיוחס למשיב וציין כי בעקבות הבדיקה התעורר אצלו חשד שהמתלוננת אינה בריאה בנפשה. הראיה השניה היא עדות מומחה (ד"ר פיליפס), שבשעתו נטלה דגימות מן המתלוננת, כי העדר ממצאים מעבדתיים חיוביים (של תאי זרע) אצל המתלוננת אינו שולל באופן מוחלט קיום יחסי מין, אולם "הסיכוי שלא היו יחסי מין גדול יותר, גדול יותר בהרבה". על רקע זה אמר בית המשפט בהחלטתו:

"כשאני מביאה בחשבון עדות זו [של ד"ר פיליפס] יחד עם התקופה הארוכה בה נתון המבקש במעצר, וכאשר בעדות זו יש כרסום מה בראיות התביעה, יש בכך כדי להטות הכף לשחרורו של המבקש בחלופה מתאימה ובתנאי שתימצא חלופה מתאימה שמחד תבטיח את שלום הציבור ומאידך פגיעתה בחירות המבקש תהיה פחותה".

בית המשפט הוסיף כי החלופה המתאימה צריכה להיות מעצר בית מלא של המשיב בצירוף ערבויות מתאימות. כדי לבחון את האפשרות של חלופה כזאת ביקש בית המשפט לקבל תסקיר מעצר. הוא דחה את הדיון, לצורך קבלת התסקיר, ליום 2.7.00. אולם, כפי שנמסר לי, לאחר שנתברר כי אותו יום אמור להערך הדיון בבית משפט העליון, בבקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב, נדחה מועד הדיון בחלופת המעצר בבית המשפט המחוזי. מסתבר כי בית המשפט המחוזי ממתין עדיין להחלטה של בית משפט זה בבקשת המדינה להארכת המעצר.

7.השאלה הראשונה שבפני היא, אם להיענות לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב, זו הפעם השלישית, בתשעים ימים. השיקול המרכזי בבקשה מסוג זה הוא שיקול המסוכנות של הנאשם. במקרה הנדון יש לשיקול זה משקל רב. המשיב, כאמור, הורשע כבר בעבירה של אינוס, שבוצעה זמן קצר לאחר שהגיע לישראל, ריצה עונש של מאסר ממושך, וזמן קצר לאחר ששוחרר מן המאסר, ובעודו אסיר ברשיון שעונש מאסר על-תנאי לתקופה ממושכת תלוי ועומד כנגדו, נעצר בגין אישום באינוס נוסף. לא זו בלבד. הוא אף הורשע באישום זה ונדון לתקופת מאסר ארוכה מאד: בסך הכל 17 שנות מאסר. אמנם פסק הדין המרשיע בוטל, ומשפטו של המשיב נתחדש, כדי לשמוע ראיות נוספות, אך לענין המסוכנות שלו, ואולי גם לענין החשש של הימלטות מן הדין, אין זה נכון להתעלם מהשתלשלות הדברים עד כה. אכן, המסוכנות של המשיב קיימת ועומדת כיום כפי שהיתה קיימת ועומדת בזמן שנעצר.

כנגד השיקול של מסוכנות המשיב עומדים שני שיקולים. השיקול הראשון הוא משך התקופה בה נתון המשיב במעצר. אולם לגבי שיקול זה יש לומר, ראשית, כי במשך חלק מן התקופה היה המשיב נתון במאסר מכוח פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עד שפסק דין זה בוטל על ידי בית המשפט העליון ביום 26.8.99. שנית, שתקופת המעצר התמשכה במידה מסויימת בגלל בקשה (לגיטימית) של בא-כוח המשיב לפסול את מותב בית המשפט. שלישית, ובעיקר, המשפט עומד לפני סיום, שכן לפי התכנית הראיות והסיכומים יסתיימו ביום 10.7.00. מדובר, אם כן, בהארכת מעצר שתהיה, ככל הנראה, הארכה אחרונה, ויש בכך כדי להחליש את משקלו של שיקול זה כנגד שיקול המסוכנות של המשיב.

השיקול השני הוא ההתפתחויות במשפט המתנהל והולך בבית המשפט המחוזי. בא-כוח המשיב טען שאלה הן התפתחויות דרמטיות שהביאו לכרסום ממשי בראיות התביעה באופן שיחייב את זיכוי המשיב. בית המשפט המחוזי, אף שנמנע מלחוות דעה על משקל הראיות החדשות, הסכים שיש בהן "כרסום מה בראיות התביעה". אף אני מבקש להימנע מהערכת הראיות החדשות, שהרי זהו עניין לבית המשפט המחוזי ששמע את הראיות, ויהיה עליו לפסוק מה משקלן ומה נפקותן. לכן אסתפק בכך שאניח כי יש בראיות אלה, כלשונו של בית המשפט המחוזי, "כרסום מה בראיות התביעה". לדעתי, כרסום זה אינו גובר, בנסיבות המקרה, על שיקול המסוכנות של המשיב, בהנחה שמשפטו של המשיב עומד להסתיים במועד מוקדם.

לפיכך אני מחליט, בסיכום, להיענות לבקשת המדינה (בבש"פ 3969/00) ולהאריך את מעצרו של המשיב.

אני מניח כי יעשה כל מאמץ כדי לסיים את המשפט של המשיב בתקופת הארכה זאת ולא יהיה צורך לשוב ולבקש הארכה נוספת של המעצר.

8.ועדיין נותר בפני ערר שהגישה המדינה על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, בבקשה לעיון חוזר (ביום 20.6.00) לשחרר את המשיב מן המעצר למעצר בית. אולם החלטה זאת אינה אלא החלטת ביניים. בית המשפט המחוזי דחה את ההחלטה הסופית עד לאחר שיקבל תסקיר מעצר ואז יחליט, לאור התסקיר, אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. משמע, יתכן עדיין כי בית המשפט המחוזי, אף שהחליט כי מבחינה עקרונית ניתן לשחרר את המשיב מן המעצר אם תימצא לו חלופת מעצר "מתאימה", יחליט בסופו של דבר שלא לשחרר את המשיב מן המעצר או לדחות לזמן מסויים את השחרור מן המעצר. אין זה נכון שבית משפט זה ידון בערר על החלטת ביניים כזאת. מן הראוי להמתין עד שבית המשפט המחוזי יחליט באופן סופי (ואופרטיבי) אם לשחרר את המשיב מן המעצר. אם כך יחליט, תהיה המדינה רשאית, באותו מועד, להגיש ערר על ההחלטה. במקרה כזה חזקה על בית המשפט המחוזי שידחה את ביצוע ההחלטה לזמן מה כדי לאפשר למדינה, אם תבקש זאת, להגיש ערר על ההחלטה.

לפיכך אני דוחה את הערר של המדינה (בבש"פ 4673/00) על ההחלטה של בית המשפט המחוזי (בבש"פ 21024/00) מיום 20.6.00.

9.סוף דבר אני מחליט להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים מיום 8.6.00, או עד למתן פסק הדין במשפטו של המשיב, לפי המועד המוקדם יותר.