בש"פ 3976/03 מאיר שלוש נ. מדינת ישראל

1.כנגד חמשת העוררים, וכנגד שניים נוספים, הוגש כתב-אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק ללא היתר כדין והחזקת נשק ללא היתר כדין.

על-פי האמור בכתב האישום, קשרו הנאשמים קשר, יחד עם אדם אחר, לרצוח את זאב רוזנשטיין. כתב האישום מפרט מעשים שונים שעשו העוררים במסגרת הקשר ולשם קידומו, ובכלל זה ביצוע מעקב אחר רוזנשטיין ונשיאת נשק באמתחתם.

2.יחד עם כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים (ואת הנאשמים האחרים) עד תום ההליכים במשפטם. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל) נעתר לבקשה.

העוררים הגישו ערר על ההחלטה, וביום 22.12.2002 קבע בית המשפט העליון, מפי השופט א' מצא, כי:

"הראיות הנסיבתיות שעליהן מושתת האישום אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצרם של העוררים עד לתום בירור המשפט. עם זאת אני רואה חשש לא מבוטל שהעוררים, שאשמתם בקשירת קשר לביצוע רצח אינה חסרת יסוד, ינצלו את שחרורם מן המעצר לשיבוש מהלכי המשפט או אף להימלטות מן הדין. לפיכך הייתי מתנה את שחרורם בהפקדת ערובות ממשיות בסכומים נכבדים ובקביעת תנאי שחרור מכבידים, שיכללו... גם הגבלת כל אחד מהם לשהייה במקום שייקבע בתנאי מעצר בית מלא ובהשגחה צמודה...".

בית המשפט העליון הוסיף והורה על החזרת ההליך לבית המשפט המחוזי, לצורך השלמת הבירור וקביעת התנאים והערובות לשחרור. בהמשך להחלטה זו, הורה בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ש' סירוטה), בהחלטתו מיום 25.12.2002, על שחרורם של העוררים בתנאי "מעצר בית" מוחלט, וכן נקבעו ערובות ותנאים מגבילים נוספים.

3.הערר שבפני נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שוהם), מיום 3.4.2003, בה נדחתה בקשת העוררים לעיין מחדש בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.12.2003. עיקר טענתם של העוררים בבקשה לעיון חוזר, היתה כי לאור חלוף הזמן, קצב הדיונים עד כה והצפי להתמשכותם, יש להתיר להם לצאת את ביתם לצורכי עבודה. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה, בקבעו כי לנוכח העבירות החמורות המיוחסות למבקשים, ולאור דבריו של השופט מצא בדבר החשש מפני שיבוש הליכים או הימלטות מן הדין, אין מקום להתיר לעוררים לצאת לעבודה מחוץ לביתם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי לחשש מפני התמשכות ניכרת של ההליכים "ניתנה תשובה מספקת בדמות מועדים נוספים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, עוד טרם פגרת הקיץ".

4.העוררים משיגים על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. הם מציינים כי עד עתה נשמעו שלושה עדים, וכי רשימת עדי התביעה מונה כמאה עדים. העוררים מציינים, שכבר לפני כארבעה חודשים הודיעו הסנגורים כי היה ויוגש להם תיק ובו מכלול הראיות אותן מתעתדת התביעה להגיש, "יסכימו הם ככל הנראה להגשת חלק ניכר מהם ובכך תיחסך העדתם של חלק משמעותי מן העדים", אך דבר לא נעשה. עוד טוענים העוררים, כי ניתן להתיר להם לצאת לעבודה תחת השגחה צמודה, והם מציינים כי עד כה הקפידו על קיום התנאים והמגבלות שהוטלו עליהם.

5.לאחר שבחנתי את טענות העוררים ואת תשובת המדינה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

החלטתו של השופט מצא, מיום 22.12.2002, אינה משתמעת לשני פנים. השופט מצא קבע בהחלטתו את האיזון הראוי בין החשש - הלא מבוטל - שהעוררים ינצלו את שחרורם מן המעצר לשיבוש מהלכי המשפט ואף להימלטות מן הדין, לבין עוצמת הראיות העומדות נגדם, שאינה מצדיקה מעצר עד-תום-ההליכים. איזון זה משתקף בהחלטה לשחרר את העוררים ל"מעצר בית", בצירוף הפקדת ערובות ממשיות וקביעת תנאים נוספים. לא מצאתי בטענות העוררים טעם מבורר לקבוע, כי בשלב זה יש לשנות מן האיזון האמור.

יצוין, כי מדברי באת-כוח המדינה עולה, שהאחריות לקצב התנהלות הדיונים עד כה מונחת גם לפתחם של הסנגורים, וכן כי נקבעו עשרה מועדי דיון בחודשיים הקרובים, כך שעד למחצית חודש יולי אמורה להסתיים לפחות פרשת התביעה. זאת ועוד: לא שוכנעתי כי היה או יש למי מן העוררים מקום עבודה קונקרטי העומד על הפרק, ודברי הסנגור בעניין זה נטענו בעלמא.

כמו כן, ראוי לציין, כי לבקשת המדינה, עיינתי בחומר חסוי, שהוגש לבית המשפט במעמד צד אחד, ונתחזקתי במסקנתי, כי בשלב זה אכן אין מקום לשנות מתנאי השחרור שנקבעו.

יחד עם זאת, סבורני כי טוב תעשה המשיבה אם תיענה בחיוב להצעת הסנגורים, ותגיש לעיונם בהקדם תיק ראיות, על-מנת לנסות ולהגיע להסכמות דיוניות, בדבר הגשת ראיות בהסכמה, וזאת על מנת לקצר ולייעל את הדיון ככל הניתן.

הערר נדחה.