בש"פ 4014/08 פלוני נ. מדינת ישראל

כנגד העורר נפתחה חקירה ברשות לניירות ערך, בחשד לשימוש במידע פנים. ביום 11.2.2008 הורה בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ע' דרויאן ), בהסכמת העורר והמדינה, על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא (מ 10788/08). לבקשת העורר הורה בית המשפט במעמד זה על איסור פרסום שמו, מתוקף סמכותו לפי סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).

כעבור זמן הגישה המשיבה 2 – "ידיעות אחרונות בע"מ" (להלן: ידיעות אחרונות)

– בקשה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, במטרה לבטל או לצמצם את צו איסור הפרסום שניתן בעניינו של העורר (ב"ש 1022/08).

ביום 30.3.2008 נעתר בית משפט השלום (כבוד השופט ד' בארי ) לבקשה והורה על ביטול צו איסור הפרסום.

על החלטתו של בית משפט השלום הנ"ל ערר העורר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ב"ש 90773/08).

בפני בית המשפט המחוזי טענה ידיעות אחרונות כי הדרך לתקיפת ההחלטה אינה על דרך הערר, אלא עליה להתברר כערעור על החלטתו של בית משפט השלום, בפני מותב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי. מנגד טענה המדינה – ולעמדתה הצטרף גם העורר – כי על פי הנהוג ועל פי הדין תקיפת החלטה בנוגע לאיסור פרסום תתברר בבית המשפט המחוזי בדן יחיד. בהחלטתו מיום 27.4.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברוך) את עמדת המדינה ודן בבקשה בשופט אחד. עם זאת, יש לציין כי בשונה מעמדת המדינה, דן בית המשפט המחוזי בהליך במסגרת ערר, ולא כבערעור.

לגופו של עניין דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברוך) ביום 27.4.2008 את הערר, לאחר עיון בחומר החקירה שהצטבר כנגד העורר, בציינו כי על פני הדברים התשתית הראייתית מצביעה על מעורבות של העורר בחשדות המיוחסים לו.

מכאן הערר שבפניי.

בראשית הדברים יש לציין כי גם במסגרת הדיון שנערך בפניי שבה ידיעות אחרונות והעלתה את הטענה לפיה היה על בית המשפט המחוזי לקיים את הדיון בפניו כבערעור על החלטתו של בית משפט השלום, במותב שלושה. לעמדתה העקרונית הצטרפה המדינה, אלא שלטענתה מוסמך היה בית המשפט המחוזי לדון בעניין בדן יחיד, משיקולי יעילות. בהתאם, הן לטעמה של ידיעות אחרונות והן לטעמה של המדינה, על ההליך בפניי להתקיים במסגרת בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מנגד, טוען העורר כי משמדובר בהליך הנלווה להליך הפלילי המתנהל כנגדו,

הדרך הנכונה לתקיפת החלטתו של בית משפט השלום היא בערר, וכך גם בנוגע להחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אין לכחד שמדובר בסוגיה בעלת משקל, הדורשת בירור בפני עצמה. אלא ששאלה זו הועמדה לא מכבר לפתחו של בית משפט זה, במסגרת בש"פ 286/08, הקבוע לדיון בפני הרכב ביום 27.5.2008. משכך, ולאור החלטתי לגוף הבקשה, לא מצאתי צורך להכריע בה. למותר לציין, כי בין אם מדובר בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי, ובין אם מדובר בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו, מוסמך שופט בית משפט זה להכריע בבקשה בדן יחיד.

לגופו של עניין, לאחר שעיינתי בערר, ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי בפניי את הצדדים ועיינתי בחומר החקירה ובאסמכתאות שהוגשו בדיון, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

הכלל הגדול לפיו פועלת מערכת המשפט הנהוגה במדינתנו הינו כי על ההליך הפלילי – מראשיתו ועד סופו – להתקיים לעין הציבור ולא במחשכים. כלל זה מוצא את ביטויו, בין היתר, בעקרון פומביות הדיון בבתי המשפט. בכל הנוגע לענייננו, מוצא עקרון זה את ביטויו בסעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, הקובע כי:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".

סעיף זה קובע מחד גיסא את אחד החריגים לעקרון פומביות הדיון, ומאידך גיסא מגביל את החריג למקרים בהם שוכנע בית המשפט כי הפרסום עלול לגרום לחשוד נזק חמור הגובר על העניין הציבורי שבפרסום. בהתאם נקבע, כי הכלל הוא שזהותו של החשד תפורסם, ואילו איסור הפרסום הוא החריג, וכי הנטל מוטל על החשוד להראות כי עניינו מצדיק איסור פרסום בשל הנזק החמור שעלול להיגרם לו כתוצאה ממנו. כן נקבע כי לא די בכך שכתוצאה מהפרסום יפגעו שמו הטוב וכבודו של החשוד, וכי עליו להראות כי פרסום יגרום לו לנזק בעל "חומרה מיוחדת", הנובעת מנסיבותיו הייחודיות (ראו בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 658 (2004)).

בענייננו, לא מצאתי כי העורר הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי הנזק שעלול להיגרם לו מצדיק את איסור פרסום דבר חקירתו. לטענת העורר, העוסק בתחום יחסי הציבור וקשרי משקיעים, כל פרנסתו נשענת על שמו הטוב והמוניטין שלו, התלויים באמון לקוחותיו, ועל כן הפרסום יגרום לו לנזק חמור במיוחד (סעיף 7 להודעת הערר). עם זאת, בצורה תמוהה טוען העורר במקביל כי "[העורר] נותן שירות של יחסי ציבור וקשרי משקיעים לחברות, תחום אשר לאמינותו האישית אין בו השפעה מיוחדת" (סעיף 10 להודעת הערר). בין כך ובין אחרת, לא מצאתי כי הנזק שעלול להיגרם לעורר מצדיק את איסור הפרסום. יש לזכור כי המחוקק בחר לייחד את עניינן של קבוצות מסוימות, כגון קטינים וחסרי ישע, ולקבוע כי בעניינן הכלל הינו איסור הפרסום. מנגד, קבוצת העוסקים במקצועות בהן הצורך באמון אישי הינו רב, עליהן נדמה שנמנה העורר, לא זכתה להתייחסות מיוחדת בחוק, ואין לומר כי כלל זכאים אלה העוסקים במקצועות אלו ליהנות מחזקה לפיה פרסום עניינם יגרום להם לנזק חמור (ראו בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ , פ"ד נח(6) 933, 939 (2004)).

העורר לא הראה כי מעבר למשלח ידו המסוים, פגיעת הפרסום בו תהיה חמורה במיוחד. בעניין זה לא ניתן להתעלם גם מכך שמעיון בחומר החקירה עולה כי החשדות כנגדו אינם תלושים מהמציאות, ונדמה כי לכאורה יש בהם כדי לסבכו בחשדות המיוחסים לו (ראו בש"פ 2884/06 בן דב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.5.2006)).

מכל האמור לעיל עולה, כי עניינו של העורר אינו מצדיק מתן צו איסור פרסום.

בשולי הדבר אציין כי בדיון שהתקיים בפניי הביע העורר את חששו כי הפרסום עלול לגרום לו לנזק מיוחד, בשל שיקוליה המסחריים של ידיעות אחרונות וחששו מפני התנהלותה. לא מצאתי כי נימוק זה מקומו במסגרת הדיון שבפניי, והנני סמוך ובטוח כי ידיעות אחרונות תפעל בעניינו של העורר בצורה מכובדת והוגנת, המתחייבת מהתפקיד הציבורי הנכבד המסור בידיה, תוך איזון בין כבודו של העורר כאדם ובין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

סוף דבר, הערר נדחה.