בש"פ 4018/10 נזאר שלאטה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) במ"ת 47150-03-10 מיום 6.5.2010 במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.

ביום 28.3.2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום נגד העורר וחמישה נאשמים נוספים. במסגרת כתב האישום, הכולל שבעה אישומים, מיוחסות לעורר עבירות בנשק לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של סחר בנשק לפי סעיף 144(ב2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. לפי האישום השני בכתב האישום, שניים מהנאשמים בכתב האישום חטפו ביום 3.1.2010 רובה מחייל צה"ל. לאחר שהרובה היה בידם, פנה אחד הנאשמים – אחיו של העורר (להלן: נאשם 1 ) – לעורר וביקש ממנו לסייע לו בהסתרת הרובה ובמכירתו. העורר עשה כן: הוא קיבל לחזקתו את הרובה וסייע במכירתו לנאשם אחר בפרשה (להלן: נאשם 6 ).

על פי האישום השלישי, נאשם 1 ביקש מן העורר ליצור קשר עם נאשם 6 ולברר האם יש ברשותו אקדח. העורר עשה כן ובהמשך נסע יחד עם נאשם 1 לביתו של נאשם 6, שם רכש נאשם 1, בנוכחותו של העורר, אקדח מנאשם 6. לפי האישום החמישי, ביום 25.2.2010 קשר נאשם 1 קשר עם שני נאשמים נוספים והשלושה תקפו חייל וחטפו ממנו את נשקו. בהמשך, יצר נאשם 1 קשר עם העורר, סיפר לו כי תקף חייל ושדד את רובהו, וביקש ממנו שיסייע לו בהסתרת הרובה ובמכירתו. העורר עשה כן.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת הבקשה נטען כי העורר היה בעל תפקיד מפתח בשרשרת הסחר בנשק, כי הוא בעל הרשעות קודמות בעבירות של סמים, נשק, אלימות ורכוש וכי הוא ריצה בעבר מספר עונשי מאסר בפועל. העורר טען מנגד כי אין ראיות לכאורה המבססות את מעורבותו בעבירה של סחר בנשק וכי חלקו בכל הפרשה היה הקטן ביותר ביחס לשאר הנאשמים.

3.

ביום 6.5.2010 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. בית המשפט הזכיר, בין היתר, את העובדה שהנאשמים בפרשה הפלילו האחד את רעהו במהלך חקירותיהם במשטרה, וכי עדותו של כל אחד מן הנאשמים מחזקת את שאר העדויות. עוד צוין כי קיימות בידי המשטרה הקלטות של שיחות שנערכו בין העורר לבין נאשמים 1 ו-6 טרם עסקת הנשק המפורטת באישום החמישי, וכי הנאשמים ביצעו שחזורים התואמים זה את זה וכן את הודעותיהם של המתלוננים. בית המשפט קבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים, מעצם טיבם ונסיבות ביצועם, חזקת מסוכנות סטטוטורית. בית המשפט קבע גם כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של העורר יסכן את בטחונו ושלומו של הציבור ויביא להתחמקות מאימת הדין. בהמשך נקבע כי נוכח עברו הפלילי של העורר וחומרת העבירות המיוחסות לו, אין אפשרות לשקול את שחרורו לחלופת מעצר ולפיכך גם אין לערוך תסקיר מעצר בעניינו.

נימוקי הערר

4.

העורר אינו חולק על קיומה של עילת מעצר נגדו. בכתב הערר נטען כי לא קיימות ראיות לכאורה המבססות את מעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכי "לכל היותר ניתן לדבר על סיוע להשלמת העסקה בנשק". בדיון על פה לפני הסכים בא כוח העורר כי יש ראיות לכאורה, אך חזר על טענתו לפיה חלקו של העורר בפרשה הוא הקטן ביותר ביחס לשאר הנאשמים, שכן הוא לא השתתף בתקיפות החיילים ולא נכח במקום בו התבצעו העסקאות בנשק. לדבריו, תפקידו היחידי של העורר היה, לכאורה, ליידע ולתווך בין שאר הנאשמים ואין כל ראיה כי הוא קיבל תמורה בעבור תפקידו. העורר מבקש להורות על קבלת תסקיר בעניינו.

לטענת העורר, יש להתחשב בכך שהעבירות לכאורה לא בוצעו על רקע לאומני או אידיאולוגי, וכן ראוי להתחשב בנסיבותיו האישיות המאפשרות לדבריו את שחרורו לחלופת מעצר. לטענת העורר, למרות שהוא בעל עבר פלילי, החל משנת 2000 הוא לא הסתבך בפלילים ולדבריו נסיבותיו האישיות מצביעות כי הוא אדם נורמטיבי אשר לא נשקפת ממנו כל מסוכנות.

5.

באת כוח המשיבה טענה כי העורר ממעיט בחלקו, ועמדה על הודאות שונות של העורר אשר ניתנו בפני אנשי שירות הבטחון.

דיון והכרעה

6.

עמדתי היא כי אין מקום לקבל תסקיר בעניינו של העורר בבחינת מצוות אנשים מלומדה. השאלה הרלוונטית לעניינו של העורר איננה אם חלקו של העורר קטן משל אחרים – כפי שניסה לטעון בא כוחו של העורר – אלא האם יש מקום למעצרו של העורר בגין המיוחס לו. על המתואר לגבי העורר בכתב האישום עמדתי לעיל, ואין צורך לחזור. התמונה הכוללת המצטיירת היא של מי שנשקפת ממנו מסוכנות שלא ניתן לאיינה על ידי חלופת מעצר כלשהי. לפני ימים אחדים קבלתי ערר של המדינה על שחרורו בערבות של מי שהיה מעורב בכמה עסקאות נשק (בש"פ 4000/10 מדינת ישראל נ' עאשא , (טרם פורסם, 25.5.2010)). הדברים שנאמרו שם חלים מקל וחומר בענייננו. לא ניתן לאפשר לעורר שלפנינו להלך חופשי, ואני דוחה את הערר.