בש"פ 403/97 ממן שי נ. מדינת ישראל

1.העורר הועמד לדין בגין פריצה לבית עסק שבוצעה בין ה4.10.96- ל6.10.96-. הראיה היחידה שיש נגד העורר היא המצאות טביעת אצבעותיו בקירבת דלת הכניסה למכון היופי שנפרץ.

מהממצאים במקום הפריצה עולה כי היה ניסיון לפרוץ את הדלת וכשלא עלה הדבר בידי הפורץ בוצעה הפריצה מבעד לחלון קטן המצוי מעל דלת הכניסה, לאחר כיפוף הסורגים.

שופט השלום המלומד הורה על שחרור העורר ממעצרו בתנאי שהעורר ישאר בביתו משעות הערב ועד הבוקר. השחרור הותנה בהמצאת ערבויות מתאימות להבטחת תנאי השחרור. השופט קבע כי אמנם בידי התביעה ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשה המיוחס לו אולם יתכן שיעלה בידי העורר לעורר ספק בליבו של השופט שידון בענייננו ולכן סיכויי ההרשעה "אינם קרובים לודאי".

על החלטה זו עררה המדינה, לבית המשפט המחוזי.

נשיא בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי טביעת האצבע נמצאה סמוך מאוד לאותו מקום בדלת שבו נעשה נסיון הפריצה מלכתחילה, ושאין לעורר הסבר סביר להמצאות טביעת אצבעותיו במקום - ולפיכך יש די ראיות לכאורה.

נוכח עברו הפלילי בעבירות מאותו סוג, סבר בית המשפט כי בהעדר חלופת מעצר המאפשרת פיקוח הדוק ביותר על העורר יהיה בשחרורו משום סיכון לציבור. עוד הוסיף בית המשפט כי אם יפקיד העורר ערובה בסך 30,000 ש"ח (במקום פקדון של 5,000 ש"ח שהוטלו עליו על ידי בית משפט השלום) יוכל העורר לפנות מחדש לבית המשפט כדי לבקש את שחרורו בתנאים. לפיכך, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר.

3.על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בא כוחו המלומד של העורר טען כי אין די ראיות לכאורה כנגד מרשו, שכן הפריצה בוצעה מעל לדלת הכניסה ולא במקום בו נמצאו טביעות האצבע. הוא אף טען כי מרשו לא יכול היה להכנס מבעד לחלון המסורג שדרכו בוצעה הפריצה בשל מימדיו. אשר להמצאות טביעות האצבע במקום, טען הסניגור, כי יתכן שמרשו - המכור לסמים - הזדמן למקום לצורך עישון והוא אינו זוכר זאת. עוד טען הסניגור, כי מרשו יצר - זמן קצר לפני מעצרו - קשר עם גורמים טיפוליים בעירית ירושלים כדי להתחיל בטיפול גמילה, וכי היתה כוונה לשלבו בטיפול כזה. לטענתו אף כי לא נתקיימו בו תנאי סעיף 44א לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982- לענין מתן אפשרות גמילה בתקופת המעצר, ראוי ליתן לו סיכוי לקבלת טיפול כאמור. טיעון זה נתמך במכתבים של העובדת הסוציאלית שהחלה ביצירת קשר עם העורר.

עוד טען הסניגור כי מדובר באדם מבוגר שהתנהגותו העבריינית משתרעת רק על תקופה של שנתיים, והיא על רקע התמכרותו לסמים.

4.תמימת דעים אני עם הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי, אשר סבר כי יש בטביעת האצבע של העורר במקום בו נמצאה כדי להוות ראיה לכאורה מספקת הקושרת את העורר להתפרצות שיוחסה לו.

בשלב זה של ההליכים די בראיות לכאורה שיש בידי התביעה כדי לבסס את האישום כנדרש לצורך מעצרו של העורר. האפשרות שהעלה שופט השלום המלומד בדבר ספק אפשרי אשר יכול להתעורר לאחר בירור המשפט - אין די בה כדי להשמיט את הביסוס הראייתי הלכאורי שיש לכתב האישום.

לעורר הרשעות מרובות בעבירות של התפרצות. הוא ריצה עונש מאסר של שנתיים בגין התפרצויות, ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה.

בנסיבות אלה יש בשחרורו של העורר כדי לסכן את שלום הציבור והאפשרות שיחזור לסורו היא ממשית.

לפיכך, הנני דוחה את הערר.

בשולי הדברים אוסיף, כי בנסיבות יוצאות הדופן של המקרה דנן, אילו היתה בפני תשתית ראייתית מספקת לקבוע כי העורר החל במהלכים רציניים לטיפול גמילה - הייתי שוקלת אם יש מקום לאפשר טיפול כזה במסגרת של חלופת מעצר. אלא שלא זו בלבד שהעורר טרם התקבל למוסד לגמילה מסמים, אלא שגם לא הוצג חומר מספיק בדבר התאמתו לטיפול כזה.

מטעם זה הגעתי למסקנה, כי השלב המתאים לשקול אפשרות של טיפול גמילה - שיהיה בו סיכוי לחלץ את העורר ממעגל העבריינות שהוא נקלע אליו - יהיה בעת הדיון בשלב העונש - אם העורר יורשע. בשלב זה ניתן יהיה לבחון חוות דעת מקצועית ואף להעזר בתסקיר קצין מבחן ביחס להתאמתו לטיפול המבוקש.