בש"פ 4059/98 חוסאם אבו נאגי נ. מדינת ישראל

1.שני העוררים בבש"פ 4059/98 (להלן: עוררים 1 ו2-) והעורר בבש"פ 4116/98 (להלן: עורר 3) עומדים לדין פלילי בפני בית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 416/98). כתב האישום שהוגש כנגד שלושת העוררים, וכנגד אדם נוסף (מוניר פלאח), מייחס לעוררים עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין. בנוסף, מייחס כתב האישום לעורר 1 עבירות של חטיפה לשם סחיטה וסחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, ולעורר 2 עבירה של חטיפה לשם סחיטה.

2.מכתב האישום עולה, כי המתלונן והעוררים עוסקים בסחר מכוניות. בין המתלונן, אדם בשם עטא והעורר 2 נעשתה עסקה, לפיה עטא קיבל מן המתלונן שתי מכוניות (ביניהן מכונית מסוג פונטיאק) והתחייב להעביר לו את תמורתן לאחר שימכור אותן. עורר 2 נתן למתלונן עשר המחאות דחויות על סך 10,000 ש"ח כל אחת, על חשבון חובות קודמים של עטא למתלונן, ואילו עטא התחייב להחזיר את הסכום לעורר 2. עטא מכר את הפונטיאק לאדם בשם סוהיל, בתיווכו של העורר 3, אך בינתיים רשם המתלונן את כלי הרכב על שמו ואף שעבדם לטובתו. משגילו הצדדים לעסקה את קיום השעבוד נפגשו כל הצדדים בביתו של עטא בכדי להסדיר את העניין, אך במהלך הפגישה פרץ ויכוח בין עטא ובין העורר 3 והפגישה הסתיימה בלא שהניבה תוצאות.

העוררים 1 ו2-, יחד עם מספר אנשים אחרים, סיכמו ביניהם לארוב למתלונן ולאלצו לבוא עמם ולחתום על מסמכים לשם העברת הבעלות על הפונטיאק ולשם הסרת השעבוד שרשם עליה. העוררים 1 ו2-, יחד עם חבורה גדולה של אנשים, המתינו למתלונן במרחק מה מן הבית, כשהם מצוידים בכלים שונים: עורר 1 היה מצויד במברג; עורר 2 היה מצויד באלה. העוררים 1 ו2- אילצו את המתלונן לצאת מרכבו, ולאחר מכן הובילו אותו ברכבו לאתר בנייה סמוך, כשאדם אחר (בשם זוהיר עלי) מאיים עליו בסכין. העוררים 1 ו2- וחבריהם הורו למתלונן לצאת מרכבו ולהיכנס למבנה ארעי באתר הבנייה. למקום הגיעו גם העורר 3 ואנשים נוספים. המתלונן הוכנס למבנה יחד עם מספר אנשים נוספים וביניהם העוררים 2 ו3-. העורר 1 שהה רוב הזמן מחוץ למבנה, אך נכנס אליו מפעם לפעם, וכך אף נהגו חלק מן הנוכחים האחרים. העוררים וחבריהם איימו על המתלונן ודרשו ממנו לחתום על מסמכים, תוך שהם מכבים מעת לעת את האור, ואחד הנוכחים אף ירה באוויר מאקדחו. כתוצאה מן האיומים חתם המתלונן על זכרון דברים אותו כתב העורר 3, לפיו התחייב להעביר את הבעלות בפונטיאק לסוהיל ולהסיר ממנו את השעבוד. המתלונן אף חתם על ייפוי כוח להעברת הבעלות ברכב.

לאחר מכן, ניגשו הנוכחים, יחד עם המתלונן לרכבו של המתלונן, והעורר 2 הוציא מן הרכב פנקס המחאות ודרש מן המתלונן כי יחתום על המחאה בסך 100,000 ש"ח לפקודתו, כערובה להמחאות שנתן לעטא. המתלונן היה מוכן לחתום על ההמחאה, אך לאור התנגדות אחד הנוכחים, נמנע הדבר. לבסוף הוחזר המתלונן לביתו של עטא, על-ידי העורר 2 ומוניר, תוך שהם מאיימים עליו שלא יפנה למשטרה.

3.ביום 2.6.98 קבע בית משפט השלום בנצרת (ת. מעצר 6855/98) כי העורר 3 ישוחרר למעצר בית. עם הגשת כתב האישום, ביום 8.6.98, הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, למעצרם של העוררים 1 ו2- עד תום ההליכים, ולהמשך מעצר הבית של העורר 3. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי (השופט אמינוף) ביקשו העוררים 1 ו2- להשתחרר בתנאים של מעצר בית מלא בביתם, בפיקוח דודם, או לחלופין בבית אדם אחר. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרם של העוררים 1 ו2- עד תום ההליכים, ואילו את העורר 3 השאיר במעצר בית מלא. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי נסב הערר שבפני.

4.בית המשפט המחוזי בדק את הראיות ביסודיות וקבע שקיימות ראיות לכאורה נגד כל העוררים. העוררים עצמם אינם חולקים על כך. משמע, יש ראיות לכאורה שהעוררים 1 ו2- היו שותפים לעבירות של חטיפה לשם סחיטה וסחיטה באיומים והעורר 3 - לעבירה של סחיטה באיומים. עבירות אלה, בנסיבות המתוארות בכתב האישום, מקימות עילת מעצר נגד העוררים. השאלה היא, לגבי העוררים 1 ו2-, אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר, ולגבי עורר 3, ששוחרר מן המעצר, אם ניתן להקל את התנאים של חלופת המעצר.

5.בא-כוח העוררים 1 ו2- טען כי טעה בית המשפט המחוזי בסרבו לשחרר את שולחיו למעצר בית. לטענתו, מחומר הראיות עולה כי חלקם של העוררים 1 ו2- בביצוע העבירה קטן, ולא ניתן להסיק מן הראיות על היותם מסוכנים לציבור. הוא מוסיף ומציין שכל הפרשה הסתיימה בלא פגיעה פיסית כלשהי במתלונן.

6.בית המשפט המחוזי מציין בהחלטתו כי העבירות של חטיפה לשם סחיטה וסחיטה באיומים, המיוחסות לעוררים, הנן חמורות מאד, ובין היתר הוא מסתמך על החלטות של בית משפט זה, בהן החליט בית המשפט לאשר מעצר עד תום ההליכים של נאשמים בעבירות כאלה. אכן, אני מסכים שעבירה כזאת מלמדת על מסוכנות רבה ויש בה, בדרך כלל, כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. כך גם החלטתי זה מקרוב. ראו בש"פ 4077/98.

אולם, כידוע, סוג העבירה או חומרת העבירה, כשהם לעצמם, אינם מצדיקים מעצר עד תום ההליכים. בכל מקרה יש עדיין לבדוק גם את המסוכנות של הנאשם בנסיבות המקרה, ולשקול אם חלופת מעצר עשוייה לנטרל את המסוכנות ולהשיג את מטרת המעצר. בהתאם לכך יש לבדוק את נסיבות המקרה שלפנינו.

7.מן הראיות במקרה שלפנינו עולה כי העוררים 1 ו2- לא היו הדומיננטיים במסכת האיומים על המתלונן. כמו כן, אין עדויות על שימוש באלימות מצד העוררים 1 ו2- כלפי המתלונן, למעט האיום במברג ובאלה בשלב החטיפה. מהודעתו של המתלונן עצמו, מיום 25.5.98, עולה כי העורר 2 אף נחלץ להגנתו בשעת החטיפה:

"איך שעצרתי בצד ניגש אלי לרכב אחיו של חוסאם ששמו ענאן אבו נאג'י פתח את דלת רכבי ומשך אותי מחוץ לרכב, וענאן היה מחזיק בידו מברג שחור וצועק להם באבי (כלומר בי) לא לגעת והכניס אותי חזרה לרכב".

נוסף על כך, מן האמור בכתב האישום ומהודעתו של העורר 3, מיום 27.5.98, עולה כי העורר 1 שהה רוב הזמן, בו המתלונן היה נתון לאיומים, מחוץ למבנה באתר הבניה. העוררים לא פגעו ולא ניסו לפגוע במתלונן באופן פיסי. האירוע היה חד-פעמי, על רקע סכסוך עם המתלונן, להבדיל מדפוס התנהגות של העוררים. לעורר 1 אין עבר פלילי כלל. לעורר 2 יש הרשעה אחת בעבירה של מעשה מגונה וכליאת שווא, עליה נדון, לפני חצי שנה לערך, לארבעה חודשים של מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים. אין להתעלם מן המשקל של הרשעה זאת, אך עדיין אין בה כדי לשלול את האפשרות של חלופת מעצר. יש גם לזכור כי נוסף לעוררים 1 ו2- היו רבים אחרים שהיו מעורבים במעשה החטיפה והאיומים, מהם שהיו דומיננטיים לא פחות, ואולי אף יותר, מן העוררים. רובם אינם נתונים במעצר. העורר 3 שוחרר מן המעצר ונתון במעצר בית. לבד מן העוררים, רק נאשם אחד (מוניר פלאח) נתון במעצר, ועליו ניתן לומר, על פי הראיות, כי הוא מילא תפקיד דומיננטי בביצוע העבירה. ולבסוף יש גם לציין כי המשפט נגד העוררים אמור להתחיל רק בחודש אוקטובר.

בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, ועל אף החומרה של העבירה המיוחסת לעוררים 1 ו2-, אני סבור כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. לפיכך אני מחליט כי עוררים 1 ו2- ישוחררו מן המעצר בתנאים הבאים:

א.העוררים 1 ו2- יהיו נתונים במעצר בית מלא בביתם בנצרת. דודם, מר דיאב אבו נאג'י (ת.ז. 2059347) הגיש תצהיר לבית המשפט, מאושר על ידי עורך דין, ביום 14.6.98, בו הוא מקבל על עצמו לפקח על קיום תנאי השחרור של העוררים ולהודיע למשטרה אם העוררים יפרו את תנאי השחרור. התצהיר מצורף להחלטה זאת ומהווה חלק ממנה. העוררים לא יהיו רשאים לצאת מביתם אלא לצורך השתתפות במשפטם, או באישור בכתב שיינתן מראש על ידי המשטרה.

ב.תופקד בבית המשפט ערבות במזומן או ערבות בנקאית על סך 40,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור מן המעצר.

ג.תופקד בבית המשפט ערבות עצמית של כל אחד מן העוררים על סך 50,000 ש"ח, ערבות צד ג' על ידי דודם של העוררים, דיאב אבו נאג'י (ת.ז. 2059347), על סך 50,000 ש"ח, וכן ערבות צד ג' על ידי עלי חוסיין סלאם (ת.ז. 5099182) על סך 50,000 ש"ח, להבטחת תנאי השחרור מן המעצר.

ד.דרכונו של כל אחד מן העוררים (אם יש לו דרכון) יופקד בבית המשפט.

ה.יוצא צו איסור יציאה מן הארץ כנגד העוררים 1 ו2-.

ו.העוררים לא ייצרו קשר ישיר או עקיף עם המתלונן או עם אנשים אחרים המעורבים כמשתתפים או כעדים בפרשה נשוא האישום.

אם העוררים יפרו תנאי מתנאים אלה הם יעצרו שוב ויוחזקו במעצר עד תום ההליכים במשפטם.

אם פרקליטות המדינה סבורה כי ראוי שהעוררים ישהו במעצר בית, לא בביתם, אלא במקום אחר, היא רשאית להגיש לבית המשפט בקשה לשינוי המקום.

8.עוד נותר להחליט בערר של העורר 3. בית המשפט המחוזי החליט כי העורר 3 יהיה נתון במעצר בית מלא. בערר מבקש העורר 3 כי בית המשפט יורה לשחרר אותו ממעצר בית באופן מלא או, לחלופין, לאפשר לו לצאת לעבודה משעה 08:00 עד שעה 17:30. הוא מבסס את הבקשה על העובדה שאין לו עבר פלילי, שהוא לא השתתף בעצם החטיפה ולא הפעיל אלימות במהלך האיומים של המתלונן. עם זאת חלקו של העורר 3 בביצוע העבירה לא היה שולי, וחזקת המסוכנות שלו בעינה עומדת, עד כדי כך שבית המשפט המחוזי הביע תמיהה על שהמדינה לא הגישה ערר על ההחלטה של בית משפט השלום להסתפק במעצר בית. לכן אני סבור, בסיכום, כי האיזון הראוי אינו מצדיק הקלה בתנאים של מעצר הבית כפי שנקבעו.

9.התוצאה היא כי הערר של העוררים 1 ו2- מתקבל, כפי שנקבע בפיסקה 7 לעיל, ואילו הערר של העורר 3 נדחה.