בש"פ 4077/98 מדינת ישראל נ. פאבל צ'ורני

שני המשיבים עומדים לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט החליט לעצור אותם עד תום ההליכים המשפטיים. בתום תשעה חודשים למעצרם, מבקשת המדינה, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, שבית המשפט יאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים יום.

כתב האישום מייחס למשיבים, בשלושה אישומים, עבירות חמורות. לפי האישום הראשון, המשיבים סחטו באיומים מן המנהלים של מכון לנערות ליווי תשלומים שבועיים (שאפשר לקרוא להם בשם דמי חסות) ושירותי מין מנערות הליווי ללא תשלום. לפי האישום השני, המשיבים, יחד עם נאשם נוסף , חטפו אחד ממנהלי המכון, היכו אותו עד שאיבד את הכרתו, וגרמו לו חבלה חמורה, סחטו ממנו כסף באיומים, ואף איימו עליו כי אם יתלונן במשטרה ירצחו אותו. כאשר המשטרה ביקשה לעצור אותם, ניסה המשיב 2 להימלט, התנגד בכוח למעצר וגרם שבר בידו של אחד השוטרים. לפי האישום השלישי, היכו המשיבים אדם אחר, שעבד כנהג במכון אחר לנערות ליווי, לאחר שהודיע על רצונו לפרוש מן העבודה, ולאחר שאיבד את הכרתו שדדו ממנו את שעונו ואת הפלאפון שלו. המשיב 2 איים עליו כי אם יתלונן במשטרה, יהיה זה סופו.

בשל המסוכנות של המשיבים, כפי שהיא עולה מכתב האישום, סירב בית המשפט המחוזי להסתפק בחלופת מעצר, בדרך של מעצר בית מלא, והחליט לעצור אותם עד תום ההליכים. מסוכנות זאת לא חלפה אף בתום תשעה חודשים למעצר. אלא מאי? כפי שבא-כוח המשיבים טוען, באיזון הראוי שבין השיקול של מסוכנות לציבור לבין השיקול של חרות האדם, גובר בהדרגה המשקל של חרות האדם ככל שחולף הזמן והנאשם, שהוא עדיין בחזקת חף מפשע, נתון במעצר. אכן, אפשר שמידת מסוכנות אשר יש בה כדי להצדיק את מעצר הנאשם עד תום ההליכים, שוב לא יהיה בה כדי להצדיק את המשך המעצר של אותו נאשם, אף שנותר מסוכן לציבור, לאחר שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו טרם הסתיים. אפשר שכך יהיה במיוחד אם מתבקשת הארכה שניה של המעצר, מעבר לשנים עשר חודשים, ואם אין זה ברור כי המשפט יסתיים בקרוב. ראו בש"פ 6454/97 מדינת ישראל נ' מירילאשוילי (לא פורסם).

עם זאת, המסוכנות לציבור וחרות האדם אינם חפצים או חומרים שניתן למדוד אותם בפלס או לשקול אותם במאזניים, אלא ערכים ואינטרסים, ולכן המשקל היחסי שלהם בכל מקרה נקבע בהכרח על פי הערכה של בית המשפט. בית המשפט מעריך את הנסיבות והסיבות להתמשכות המשפט, שהרי אין לתת אותו משקל להתמשכות המשפט בשל תכסיסי השהיה של בא-כוח הנאשם ולהתמשכות המשפט בשל ניהול כושל מצד התביעה או בשל מורכבות האישום. כמו כן, בית המשפט מעריך את המסוכנות הצפוייה מצד הנאשם, ואת החשש מפני שיבוש המשפט, אם הנאשם ישוחרר מן המעצר, בעיקר לאור העבירות המיוחסות לו ולאור העבר הפלילי שלו, אם יש לו. המשקל היחסי של השיקולים השונים בנסיבות המקרה, לפי הערכת בית המשפט, עשוי לשכנע את בית המשפט שגם אם המשפט מתמשך זמן רב, ללא כל אשם מצד הנאשם, המסוכנות של הנאשם גדולה עד כדי כך, שמן הראוי להאריך את מעצרו פעם אחר פעם, עד שבית המשפט יפסוק את הדין.

במקרה שלפנינו מדגיש בא-כוח המשיבים את העובדה שהמשפט מתנהל בעצלתיים, ללא כל אשם מצד המשיבים, והוא צפוי להתמשך עוד זמן רב. אכן, עד כה לא קיים בית המשפט, במשך תשעת חודשי המעצר, אלא ארבע ישיבות בהן נשמעו עדים. עם זאת, התמונה מורכבת יותר. בישיבה הראשונה הציע בית המשפט שמונה מועדים לשמיעת עדים, אך הסניגורים לא היו פנויים אלא בשניים מן המועדים. לאחר מכן היו מועדים שנקבעו ובוטלו, פעם בשל מחלה של אחד הסניגורים ופעם על פי החלטה של בית המשפט. ביום 25.5.98 הודיע בא-כוח המשיבים לבית המשפט כי הצדדים הגיעו להסדר טעון, וביקש דחיית הדיון כדי שהצדדים יגיעו להסכמה לגבי פרטי ההסדר. הדיון נדחה. אך ביום 11.6.98 הודע לבית המשפט כי הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה ולפיכך צריך להמשיך במשפט. באותו מועד הודיע בית המשפט כי יומנו עמוס למשך כל שנת 1998, בגלל ריבוי הדיונים בהרכבים, ולכן קבע מועדים נוספים לתחילת שנת 1999: בימים 17.1.99, 21.1.99, ו25.1.99-. משמע, גם אם בית משפט זה ייענה לבקשת המדינה ויאריך את מעצר המשיבים בתשעים ימים נוספים, ברור כי יהיה צורך להאריך את מעצר המשיבים פעם שניה, בתשעים ימים נוספים, ואף פעם שלישית, שוב בתשעים ימים, ואולי אף פעם רביעית. בא-כוח המשיבים טען כי הארכת המעצר במידה כזאת אינה מוצדקת, בהתחשב בעבירות המיוחסות למשיבים, ולכן ראוי לשחרר אותם כבר עכשיו בתנאים מגבילים, ככל שייראה לבית המשפט, לרבות מעצר בית מלא. אכן, במצב זה, אף שהתביעה אינה אחראית לו, ואף לא בית המשפט, שהוא עמוס תיקים לעייפה, ספק אם הייתי רואה הצדקה להארכת המעצר של המשיבים.

אלא שפרקליטת המחוז שהיתה ערה לבעייתיות הנובעת מהתמשכות המשפט, פנתה בבקשה מיוחדת אל בית המשפט המחוזי להקדים את מועדי המשפט, ובכלל זה לקבוע מועדים לישיבות בפגרת הקיץ. בתחילת הדיון בפני הודיע בא-כוח המדינה כי בית המשפט המחוזי נענה לבקשה וקבע שלושה מועדים לשמיעת המשפט במהלך הפגרה (17.7, 27.7 ו23.8-), כל פעם למשך כל היום.

אני מבקש להביע הערכה רבה לבית המשפט, וכן לבאי-כוח שני הצדדים, על שיצאו מגידרם כדי שאפשר יהיה להקדים את שמיעת המשפט, על חשבון הפגרה שלהם.

בא-כוח המדינה מעריך כי ניתן יהיה לסיים את שמיעת המשפט במועדים החדשים שנקבעו לחודש זה ולחודש הבא: שתי ישיבות לסיכום פרשת התביעה וישיבה אחת לפרשת ההגנה.

בא-כוח המשיבים חולק על הערכה זאת. לפי הערכתו לא ניתן יהיה לסיים את שמיעת המשפט בשלוש ישיבות, שכן עדיין יש לשמוע עדי תביעה רבים, ופרשת ההגנה אף היא ממושכת. לכן, לפי דעתו, גם אם בית המשפט יאריך עכשיו את מעצר המשיבים בתשעים יום, עדיין יהיה צורך בהארכה נוספת, אם לא יותר.

אני מוכן לקבל את ההערכה של בא-כוח המשיבים לגבי הזמן שיידרש עד לסיום המשפט. אולם כנגד הערכת הזמן יש להעמיד את הערכת המסוכנות, כפי שהיא עולה מן העבירות המיוחסות למשיבים. בא-כוח המשיבים טען כי עבירות אלה אינן מן החמורות ביותר, וראיה היא שהמשפט מתנהל בפני שופט יחיד ולא בפני הרכב של שופטים, כי למשיב 1 יש עבר פלילי אך למשיב 2 אין עבר כזה, וכי בנסיבות אלה של כתב אישום "רגיל" יש לתת תוקף לחוק הדורש שחרור נאשם בתום תשעה חודשים, אלא אם יש טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המעצר. כאן, טוען בא-כוח המשיבים, אין טעמים כאלה. לפיכך חלופת המעצר המוצעת על ידו מספיקה כדי לנטרל את המסוכנות של המשיבים.

ההערכה שלי לגבי המסוכנות של המשיבים שונה. לפי כתב האישום, המשיבים מצטיירים כאנשים ברוטליים, ללא עכבות, שמוכנים לפגוע באופן חמור באנשים אחרים כדי לספק את רצונם. הם לא נתפסו לדבר עבירה בלהט יצרים, ולא נסחפו למעשה עבירה באופן מקרי או חד-פעמי, אלא עשו את האיומים והאלימות, מתוך בחירה, דרך חיים. דרך זאת מייצגת סוג חדש של עבריינות הפושה בישראל כמו נגע, זאת העבריינות של סחיטת דמי חסות. סוג זה של עבריינות טומן בחובו סכנה חמורה, כפי שניתן ללמוד מן הנסיון במדינות אחרות, בהן שימשה עבריינות כזאת בסיס להתפתחות של ארגוני פשע מסוכנים. ארגונים כאלה, גם אם הם פועלים תחילה בשולי העולם העברייני, בעיקר בתחום הזנות וההימורים, נוטים לגלוש לתחומים נוספים, עד כדי איום על מוסדות השלטון ויסודות החברה. לכן, המסוכנות הנובעת מן המשיבים אינה מוגבלת לסכנת פגיעה במנהלים אלה או אחרים של מכונים לנערות ליווי, ואף לא רק לסכנת השפעה על עדים במשפטם, אלא טמונה בה סכנה, כמו בגידול ממאיר, של שלוחות לאברים אחרים של גוף החברה. ואין בית המשפט אמור להתעלם מסכנה זאת. כאשר סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) קובע כי ניתן לעצור נאשם עד תום ההליכים, בין היתר, בשל חשש לבטחון הציבור, אין הוא מחייב את בית המשפט לבחון את החשש רק במעגל צר של סכנה לאדם זה או אחר, אלא הוא מאפשר לבית המשפט לבחון את החשש גם במעגל רחב של סכנה לציבור הרחב. זוהי סכנה הנובעת מסוג העבירה. פוטנציאל הסכנה הטמון בסוג העבירה, לא רק למי שעלול להיפגע באופן אישי ממעשה העבירה, אלא גם לציבור שעלול להיפגע באופן עקיף, עד כדי שיבוש אורחות החיים, עשוי להוסיף משקל למסוכנות המיידית של הנאשם. תוספת המשקל עשוייה להשפיע על האיזון הנדרש בין השיקול של מסוכנות לציבור לבין השיקול של חירות האדם.

המסקנה היא, לאחר שהוקדמו המועדים להמשך המשפט, כי המסוכנות של המשיבים, בהתחשב בסוג העבירות המיוחסות להם, מצדיקה את המשך המעצר. לפיכך אני נענה לבקשת המדינה. ואין לי אלא להביע משאלה ותקווה, שאם יתברר כי שלושת המועדים שנקבעו לשמיעת המשפט בחודש זה ובחודש הבא לא יספיקו לסיום המשפט, ימצא בית המשפט אפשרות לקבוע מועד או מועדים נוספים, ככל שיידרש, לסיום המשפט בהקדם.

אני מחליט להאריך את מעצרם של שני המשיבים בתשעים ימים מיום 5.7.98, או עד למתן פסק דין במשפטם, לפי המועד המוקדם יותר.