בש"פ 6454/97 מדינת ישראל נ. יוסי מירילאשלוי

המשיבים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (בת.פ. 71/96) בעבירות של הריגה, נשיאה והובלת נשק שלא כדין, גניבה ושיבוש הליכי משפט.

לפי כתב האישום, ארבעת המשיבים הם חברים בחבורה אחת, הנמצאת בסכסוך עם אחרת, שתיהן בבאר-שבע. לאחר שמשיב 4 סיפק למשיבים 3-1 אקדחים גנובים ורכב, נסעו שלושת המשיבים האלה, יחד עם אחר בשם מילרי צציאשוילי (להלן - מילרי), ביום 10.7.96, בחוצות באר-שבע. משיב 4 נותר אותה עת בדירה של ידידו ונשמר עימו קשר דרך טלפון סלולארי. אגב הנסיעה נתקלה החבורה בדוד פרץ, שהשתייך בעבר לחבורה של המשיבים ולאחר זמן עבר לחבורה הנגדית. מילרי והמשיב 1 ירו בדוד פרץ מתוך המכונית וגרמו למותו (להלן - המנוח).

מילרי הועמד לדין בעבירת רצח בכוונה תחילה בכתב אישום נפרד.

ביום 26.8.96 החליט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא א' לרון) לעצור את המשיבים עד לסיום ההליכים נגדם. עררם של המשיבים 2-1 (בש"פ 6291/96) ועררו של המשיב 4 (בש"פ 6292/96) נדחו ביום 19.9.96 על ידי השופט אור.

ביום 5.8.97 נענה השופט קדמי לבקשת המדינה והאריך את מעצרם של המשיבים, מעבר לשנה, בשלושה חודשים (בש"פ 4743/97). עד ליום הדיון בבקשה נשמעו כבר כל עדי התביעה למעט עד אחד, מילרי, שמשפטו טרם נסתיים, ועל כן נמנעה התביעה להעידו במשפטם של המשיבים. למרות שהמשפט צפוי היה להימשך מעבר לשלושת חודשי ההארכה, הכריעה את הכף טענת המדינה בדבר החשש שהמשיבים, אם ישוחררו ממעצרם, יימלטו מן הדין וכן יסכנו את חייהם ואת שלום הציבור. השופט קדמי העיר כי ניתן לשקול העדה של מילרי לפני תום משפטו, וכי על בית המשפט לעשות מאמץ לשמוע עדותו בהקדם האפשרי "באופן שמשפטם של המשיבים יסתיים בתוך שלושת חודשי ההארכה המבוקשת " (ההדגשה במקור).

השאלה אם ניתן להעיד את מילרי במשפטם של המשיבים לפני שמשפטו הסתיים לא הוכרעה. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט טימור) החליט, ביום 14.10.97, כי ממילא, לאור נסיבות אישיות, יהיה עליו לדחות את המשך המשפט עד אמצע חודש דצמבר השנה. משמעות הדבר היתה, כי שמיעת התיק לא תתקדם כלל במשך שלושת חודשי ההארכה, ואכן כך היה. ועתה, מבקשת המדינה את הארכת מעצרם של המשיבים בשלושה חודשים נוספים.

שמעתי את טענות הצדדים ביום 6.11.97. לטענת המבקשת, לא פחת משקל הטיעונים שהעלתה בפני השופט קדמי בנוגע למסוכנותם של המשיבים, ולשיבוש הליכי המשפט על ידם, באופן המצדיק חלופת מעצר. מצד שני, המשיבים מצביעים על כך שהמשפט צפוי עוד להימשך פרק זמן ניכר: פרשת ההגנה עוד לא החלה, והיא צפויה להיות ממושכת. לכן, גם אם המעצר יוארך עכשיו בשלושה חודשים, יהיה צורך לשוב ולהאריך אותו, לפחות בשלושה חודשים נוספים. התוצאה היא שהמשיבים יהיו נתונים במעצר, עד שבית המשפט יכריע בדינם, שנה ותשעה חודשים או אף יותר. אין לכך הצדקה, לטענתם, במיוחד נוכח חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, המצמצם את תקופת המעצר משנה אחת, לפי החוק כיום, לחצי שנה. אמנם ההוראות של חוק זה בדבר תקופת המעצר, והאפשרות להארכת התקופה, תיכנסנה לתוקף רק ביום 1.1.1998. אולם מן הראוי שבית המשפט יושפע ממדיניות המחוקק, לגבי תקופת המעצר, כבר עתה. לפיכך, טוענים המשיבים, אין הצדקה להאריך את מעצרם, ומכל מקום יש להסתפק בחלופת מעצר.

בסיכום הדיון שאלתי את בא-כוח המבקשת אם האפשרות של חלופת מעצר נדונה בדרג גבוה של פרקליטות המדינה. כאשר נעניתי בשלילה, הצעתי שיערך בירור לגבי אפשרות זאת. קבעתי כי הדיון בבקשה זאת יימשך, לאור תוצאות הבירור, ביום 13.11.97.

לקראת הדיון ביום 13.11.97 הודיעה פרקליטות המדינה כי היא עומדת על בקשתה להאריך את מעצרם של ארבעת המשיבים בשלושה חודשים ומתנגדת לחלופת מעצר. בעת הדיון נימק בא-כוח המשיבים את ההתנגדות לחלופת מעצר כדלקמן. ראשית, קיים חשש שהמשיבים ימלטו מן הדין. חשש זה מתבסס בעיקר על כך שלאחר האירוע, נשוא האישום, נמלטו ארבעת המשיבים מבאר-שבע. המשיבים 1, 2 ו4- נתפסו ונעצרו בצפון הארץ, לאחר שנפגשו עם אדם שהביא להם סכום כסף נכבד, שלטענת התביעה נועד לשמש אותם כדי להימלט מן הארץ. המשיב 3 נתפס ונעצר בבית סבתו באופקים. שנית, כיוון שמדובר בסכסוך בין קבוצות יריבות (שבא-כח המבקשת מכנה אותו מלחמת כנופיות), שזה מקרוב הביא למות המנוח, בגינו עומדים המשיבים לדין, יש סכנה של המשך המלחמה בין הקבוצות, אם המשיבים ישוחררו מן המעצר, ואפילו אם יחוייבו לשהות במעצר בית.

מאידך טוענים המשיבים כי אין יסוד לדבר על מלחמת כנופיות, ומכל מקום אין לכך יסוד בראיות. המנוח נורה ונהרג, לא במסגרת מלחמה כזאת, אלא בשל סכסוך אישי עם היורים. אף לא היתה תכנית של החבורה להרוג אותו, אלא הוא נורה כשהחבורה נתקלה בו במקרה, אגב נסיעה בחוצות העיר. זו, כנראה, גם הסיבה לכך שהמשיבים אינם מואשמים ברצח אלא רק בהריגה. על רקע זה אין בסיס לטענה בדבר הסכנה הצפוייה ממלחמת כנופיות, עד כדי שלילת האפשרות של חלופת מעצר בדרך של מעצר בית.

שקלתי את החומר ואת הטענות משני ההיבטים העיקריים, לא רק לגבי ארבעת המשיבים כקבוצה, אלא גם לגבי כל אחד מן המשיבים בנפרד. מצד אחד שקלתי את סכנת ההימלטות מן הדין, בין היתר בהתחשב בפרטי האישום ובחומרת העונש הצפוי אם יורשעו בדין, וכן את הסכנה של מאבק אלים בין המשיבים כחבורה לבין (לפי לשון האישום) החבורה הנגדית. מן הצד השני שקלתי את משך המעצר עד כה ואת משך המעצר הצפוי עד להכרעת הדין. יש קשר בין שני היבטים אלה. אפשר לומר שיש יחס הפוך ביניהם. ככל שהמעצר נמשך יותר זמן, מעבר לתקופת השנה, כך נדרשת סכנה גדולה יותר של הימלטות מן הדין, שיבוש הליכי המשפט או מסוכנות לשלום הציבור, כדי להצדיק הארכה נוספת של המעצר. גם אם משקל השיקולים שהצדיקו את מעצר הנאשם עד תום ההליכים לא השתנה במשך הזמן, גובר והולך כל הזמן המשקל של זכות הנאשם לחירות. כתוצאה, עם חלוף הזמן נוטה כף המאזניים בהדרגה, אך בהתמדה, לטובת הנאשם. לכן, אם הסכנה הצפוייה מן הנאשם אינה חמורה עד כדי כך שהיא גוברת על כל שיקול אחר, אפשר שחלופת מעצר, שלא היתה מוצדקת בשלב מוקדם, תהיה מוצדקת לאחר מעצר ממושך. וכך אמרה לעניין זה השופטת דורנר בבש"פ 4586/97 מדינת ישראל נ' עואודה (טרם פורסם):

"מעצר עד תום ההליכים אינו מעצר לתקופה בלתי מוגבלת, ואין לראות בסמכות ההארכה משום היתר להחזקת נאשם במעצר ללא הגבלה, לכל תקופה שתידרש, עקב אילוצי המערכת המשפטית. על-כן, כאשר צפוי כי המשפט ימשך זמן רב לאחר תום שנה למעצרו של הנאשם, או כאשר מועד סיומו לא ניתן להערכה, אין הצדקה להארכת המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות, שהחשובה שבהן היא מסוכנותו של הנאשם... אולם, שיקול זה [שיקול המסוכנות] עלול לאבד מכוחו בשל גורמים אחרים, ובמרכזם חלוף הזמן, שכן באיזון הראוי בין זכות הנאשם לחירות לבין השיקולים המצדיקים את המעצר עד תום ההליכים, פוחתת עוצמת השיקולים הללו ככל שתקופת המעצר מתארכת".

בחינת השיקולים הנוגעים לעניין על רקע זה הביאה אותי למסקנות שונות לגבי המשיבים, כדלקמן:

(א) המשיב 4 שימש, לפי כתב האישום, כראש חבורת המשיבים בכל הקשור לאירוע נשוא האישום. הוא שהשיג את האקדחים הגנובים לפני האירוע ונתן אותם בידי יתר המשיבים; במכונית שלו נסעו המשיבים האחרים וממנה נורה המנוח; בעת הנסיעה במכונית זאת שמרו יתר המשיבים על קשר עמו באמצעות טלפון סלולארי; הם גם דיווחו לו באמצעות הטלפון על האירוע; לאחר האירוע הוא הורה על העלמת המכונית; יחד עם המשיבים 1 ו2- הוא נמלט, לאחר האירוע, לצפון הארץ, לפי כתב האישום, "כדי למנוע או להכשיל הליך שיפוטי".

אני משאיר ללא תשובה את השאלה אם אמנם המשיבים קיימים כחבורה, ואם קיימת מלחמה ביניהם לבין חבורה נגדית. בחומר הראיות יש אחיזה לאפשרות זאת, אך שאלה היא אם די בחומר זה כדי לקבוע ממצא. כך או כך, נראה כי המשיב 4 היה הדמות המרכזית בין המשיבים בכל הנוגע לאירוע נשוא האישום. לכך יש להוסיף כי למשיב 4 יש גם עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש, אלימות וסמים.

על יסוד כל אלה אני סבור כי יש מקום להאריך את המעצר של משיב 4 כמבוקש, ואין הצדקה להסתפק לגבי משיב זה בחלופת מעצר.

במהלך הדיון נודע כי המשיב 4 נדון זה מקרוב למאסר בעבירת סמים. אף כי בא-כוחו הודיע כי לדעתו אין הצדקה עקרונית להארכת המעצר של משיב 4, הוא הוסיף שאין הוא מציע חלופת מעצר לגבי משיב זה, וניתן היה להבין מדבריו כי בפועל אין הוא מתנגד להארכת מעצרו. לפיכך, בהעדר פרטים על המאסר שנגזר על המשיב 4, וללא טעון מפורש לפיו עצם עובדת המאסר שוללת הארכת המעצר, אני מחליט להאריך את מעצרו של משיב 4 כמבוקש.

(ב) לפי כתב האישום, המשיב 1 החביא את האקדחים הגנובים לפני האירוע, הוא שירה (יחד עם מילרי) במנוח, ואף הוא נמלט, לאחר האירוע, לצפון הארץ במטרה, לפי טענת המבקשת, להימלט מן הארץ. אם יורשע לפי כתב האישום, הוא צפוי לעונש חמור, בהיותו היורה, ויש בכך כדי להגביר את החשש מפני הימלטות מן הדין.

עצם העבירה המיוחסת למשיב 1 יוצרת, לפי החוק, חזקת מסוכנות, ועליו הנטל להפריך חזקה זאת. הוא לא הפריך חזקה זאת. להיפך. הוא שמר על זכות השתיקה, והשתיקה מוסיפה משקל לחזקת המסוכנות. אמנם אין לו עבר פלילי מכביד, אך מאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו, והוא בר-הפעלה במקרה זה, אם יורשע בדין יש בכך כדי להוסיף ולחזק הן את חזקת המסוכנות והן את החשש מפני הימלטות מן הדין.

לכן איני רואה מקום להסתפק לגבי משיב 1 בחלופת מעצר, ובהתאם לכך אני מאריך את מעצרו כמבוקש.

(ג) המשיב 2 הוא, לפי כתב האישום, חלק מחבורת המשיבים. אף הוא נשא עמו אקדח במכונית. הוא נמלט לצפון הארץ, יחד עם המשיבים 1 ו4-, והוא אף מאשר שכוונתם היתה להימלט מן הארץ. אולם, מעבר לכך לא היה בידי בא-כוח המבקשת לשכנע אותי, מבחינת המעורבות של המשיב 2 באירוע, מבחינת העבר שלו או מבחינה אחרת, כי צפוייה ממנו סכנה במידה שתשלול את האפשרות של חלופת מעצר. לכן הגעתי למסקנה כי לגבי המשיב 2 יש הצדקה, לאחר מעצר של 15 חודשים ,לחלופת מעצר בתנאים מגבילים שיצמצמו את המסוכנות שלו.

(ד) המשיב 3 הוא היחיד מבין המשיבים שמסר הודעה מפורטת על האירוע ואף שיתף פעולה עם המשטרה. הוא הסתיר שלושה מן האקדחים במקום מסתור, אך לאחר שנעצר הוביל את המשטרה לאותו מקום, ושם נתפסו האקדחים. לאחר האירוע התלווה המשיב 3 אל יתר המשיבים שנמלטו מבאר-שבע. הם הגיעו תחילה לתל-אביב, ואז הורו לו חבריו לחזור לבאר-שבע, ואילו הם נסעו לאחר מכן לצפון הארץ. הוא עצמו נמלט לאחר מכן אל בית סבתו באופקים.

הרושם העולה מן הראיות הוא, שמעמדו של המשיב 3 בקרב המשיבים נמוך יותר וכי חלקו בביצוע העבירה קטן יותר, במידת מה, בהשוואה למשיבים האחרים. לכן הגעתי למסקנה כי גם לגבי המשיב 3 ניתן להסתפק בחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

חלופת המעצר לגבי המשיבים 2 ו3- תהיה בדרך של מעצר בית מלא מחוץ לבאר-שבע, ערבות במזומן וערבות צד ג', הפקדת דרכון ואיסור יציאה מן הארץ, וכן גם איסור על יצירת קשר, ישיר או עקיף, עם כל נאשם או עד במשפט נשוא בקשה זאת. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע יקבע את התנאים המפורטים של חלופת המעצר ויוכל, אם יראה לנכון, להוסיף או לשנות תנאים כפי שיראה לו.

התוצאה היא, לגבי כל אחד מארבעת המשיבים, כדלקמן:

(א) המשיב 1: אני מאריך את מעצרו, כמבוקש, לתקופה של שלושה חודשים מיום 8.11.97, או עד למתן פסק הדין בת"פ 71/96 על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המועד המוקדם יותר.

(ב) המשיב 2: ישוחרר מן המעצר כאשר יקיים את התנאים של חלופת המעצר שייקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

(ג) המשיב 3: ישוחרר מן המעצר כאשר ימלא את התנאים של חלופת המעצר שייקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

(ד) המשיב 4: אני מאריך את מעצרו, כמבוקש, לתקופה של שלושה חודישם מיום 8.11.97, או עד למתן פסק הדין בת"פ 71/96 על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המועד המוקדם יותר.