רע"א 97/99 מדינת ישראל נ. יהודה לוי

זוהי בקשה להאריך את מעצרם של המשיבים מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. המשיבים, שני אחים, עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.ח. 4039/96). הם מואשמים בביצוע עבירות של נסיון לרצח, חטיפה לשם סחיטה, כליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק שלא כדין. למשיב 1 מיוחסות גם עבירות של סחיטה בכוח, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גניבה והדחה בחקירה. כל אלה, על רקע סכסוכים בין עברייני סמים. לפי כתב האישום, המשיב 1 (יהודה לוי) חטף את המתלונן עוז פטל (להלן - עוז) לפרדס, כבל אותו, הצמיד אקדח לראשו ודרש ממנו להודות בגניבת סם השייך לו ולמשיב 2 (מקס לוי). בהמשך, חבר עוז למשיב 1 ויחד חטפו את המתלונן אילן תורג'מן (להלן - אילן), אותו ביקש המשיב 1 להחשיד בגניבת סמים. המשיב 1 ועוז כבלו את אילן והמשיב 1 אף כיבה סיגריה בסמוך לעינו של אילן. לאחר מכן, דרש המשיב 1 מאילן לנהוג לבית הורי המשיבים. בעת הנהיגה, הסיט המשיב 1 את ההגה על מנת לגרום לתאונה, שתסביר את החבלות על גופו של אילן. לאחר מכן, נלקח אילן למחסן, והמשיב 2 הצטרף למשיב 1, בקשירתו והכאתו. אילן הצליח להמלט כאשר, לגירסתו, נורו לעברו שתי יריות במהלך מנוסתו. עוז ואילן פנו בתלונה למשטרה.

בית המשפט המחוזי (השופט א' בייזר) החליט ביום 17.5.98 להורות על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. אך בשני עררים של המדינה, שהוגשו בעניינם של כל אחד מן המשיבים, החליט בית משפט זה, כי יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. ביום 7.6.98 קיבלתי את ערר המדינה (בש"פ 3441/98) בעניין ההחלטה לשחרר את המשיב 2 לחלופת מעצר והוריתי על מעצרו עד תום ההליכים. באותה החלטה, קבעתי כי עילת המעצר היא כפולה: מסוכנות המשיב 2, שעולה מן הארוע עצמו ומעברו הפלילי המכביד, וכן חשש משיבוש הליכי משפט, הנובע מן העובדה שאילן ועוז, שהיו אמורים להיות שני עדי התביעה העיקריים, הינם צעירים שהיו נתונים ללחץ המשיבים. בהחלטה זו נאמר כי בתום גביית העדויות יוכל המשיב 2 לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר.

ביום 14.8.98 נתקבל ערר המדינה בעניינו של המשיב 1 (השופטת ביניש, בש"פ 5072/98), והוחלט כי יש לעצור את המשיב 1 עד תום ההליכים. בהחלטה זו נאמר:

"מאופיין וטיבן של העבירות המיוחסות למשיב, ומהחשש הכבד לשיבוש הליכי משפט, וכן בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של המשיב, ובכך שהעבירות המיוחסות למשיב בוצעו כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, מתחייבת המסקנה כי אין בחלופת מעצר כדי להבטיח מפני הסיכון הנשקף מן המשיב...

המשיב הינו עבריין מועד, ומקובלת עלי טענת התביעה כי יש לייחס משקל אף לאופיין של העבירות בהן הורשע המשיב בעבר".

בחודש ספטמבר 1998 פנה המשיב 2 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ב.ש. 81869/98) בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר משני טעמים. הטעם הראשון היה, אמירתי בבש"פ 3441/98 שעם תום עדויות המתלוננים יוכל המשיב 2 לפנות לבית המשפט בעיון חוזר על מעצרו. באותו שלב הסתיימה עדותו של פטל, ואילו אילן נרצח, ימים אחדים לפני המועד שנקבע למתן עדותו. במאמר מוסגר יש לומר כי החשודים ברצח אילן עומדים לדין פלילי, ואין להם קשר עם המשיבים. הטעם השני היה טענת המשיב 2 כי חל כרסום ממשי בחומר הראיות. הרצח של אילן, טרם מתן עדותו, גרם לכך שהתביעה איבדה אחד מעדיה המרכזיים; ועוז הפך במהלך המשפט לעד עויין, וחזר בו מחלק מן ההודעות שמסר במשטרה. כמו כן, נראה שאין יותר בידי התביעה ראיות לכאורה לאישום בנסיון לרצח, ומכל מקום אין היא מבססת את בקשתה להמשך המעצר על אישום זה. ביום 6.10.98 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) את הבקשה לעיון חוזר, וקבע כי עילת המסוכנות עודנה חזקה, גם אם החשש לשיבוש הליכים נחלש. כיוון שבבית המשפט המחוזי התעוררה מחלוקת בקשר למשמעות האמירה שלי בבש"פ 3441/98 בדבר האפשרות לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר עם סיום העדות של העדים המרכזיים, אציין שכמובן לא התכוונתי לומר כי ברגע שתסתיים עדות המתלוננים ישתחרר המשיב 2, אלא שאז יהיה מקום לבחון בקפידה אם עילת המעצר שנותרה, היא עילת המסוכנות, מצדיקה את המשך המעצר. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענות בדבר כרסום בראיות.

ביום 4.11.98 נדונו פעם נוספת בקשות לעיון חוזר בהחלטות לעצור את שני המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) דחה את הבקשות, בקובעו כי לא ארע דבר שיש בו להפיג את החשש מפני מסוכנות המשיבים, וכי לא ניתן לומר שחל כרסום ממשי בתשתית הראיות.

ביום 24.11.98 דחה בית משפט זה (השופט מ' אילן) ערר שהגישו שני המשיבים על ההחלטה השניה בעניין העיון החוזר. בית המשפט קבע "שמבחינת התשתית הראייתית לא נוצר מצב חדש השומט את הראש מעילת המעצר". הוא הוסיף וקבע כי מסוכנות המשיבים נותרה בעינה. לפיכך דחה את הערר של שני המשיבים.

משמתקרבים לקיצם תשעת החודשים בהם נתונים המשיבים במעצר, מבקשת המדינה להאריך את מעצרם בתשעים יום נוספים. היא טוענת כי מסוכנות המשיבים נותרה בעינה, וכי התמשכות הדיונים נובעת הן מאילוצים של בית המשפט והן מעומס ביומני הסניגורים.

שלוש שאלות העלו המשיבים בפני בית המשפט. השאלה הראשונה היא, אם התשתית הראייתית התכרסמה מאז החלטת המעצר במידה כזו שכיום קיים ספק סביר בסיכוי להרשעת המשיבים. התשובה ניתנה לפני זמן לא רב על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון במסגרת הבקשות שהוגשו על ידי המשיבים לעיון חוזר בהחלטות המעצר. במסגרת בקשות אלה נדונה בהרחבה גם טענת המשיבים בעניין כרסום ממשי בתשתית הראייתית. בערר בפני לא הובאו עובדות חדשות, וכל הטענות שהועלו בפני היו טענות שניתן היה להעלותן בפני הערכאות שדנו בעיון החוזר לפני זמן לא רב. די שאחזור על הדברים שאמר השופט אילן בהחלטתו לפני חודש וחצי לערך:

"גם בפני חזרו באי כוח שני העוררים על הטענה שהעד עוז פטל הוכרז כעד עוין ואילו לגבי אימרת תורג'מן במשטרה כלל לא ברור אם בית המשפט יאות לקבל אותה כראיה.

בשלב זה קיימת עדותו של עוז פטל וקיימת האפשרות שבית המשפט יסמוך על חלקים ממנה וגם קיימת האפשרות שבית המשפט יקבל דברים שאמר במשטרה כראיה. כן קיימת אפשרות שבית המשפט יקבל את אמרתו של המנוח אילן תורג'מן כראיה, כך שמבחינת התשתית הראייתית לא נוצר מצב חדש השומט את הראש מעילת המעצר".

דברים אלה נכונים היום כמו אז. מעבר לכך, פרשת התביעה עדיין לא נסתיימה, והתביעה לא מיצתה עדיין את כל הראיות. במצב זה אין יסוד לומר כי חל כרסום בתשתית הראיות המצדיק שחרור מן המעצר.

השאלה המרכזית שעל בית המשפט להכריע בה היא שאלת המסוכנות של המשיבים. בשאלה זו המצב שונה בהארכת מעצר מעבר לתקופה של תשעה חודשים מאשר בעיון חוזר תוך תקופה זאת.

"באיזון הראוי שבין השיקול של מסוכנות לציבור לבין השיקול של חרות האדם, גובר בהדרגה המשקל של חרות האדם ככל שחולף הזמן והנאשם, שהוא עדיין בחזקת חף מפשע, נתון במעצר. אכן, אפשר שמידת מסוכנות אשר יש בה כדי להצדיק את מעצר הנאשם עד תום ההליכים, שוב לא יהיה בה כדי להצדיק את המשך המעצר של אותו נאשם, אף שנותר מסוכן לציבור, לאחר שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו טרם הסתיים". בש"פ 4077/98 מדינת ישראל נ' פאבל צ'ורני (לא פורסם).

נקודת המוצא בהארכת מעצר לאחר תשעה חודשי מעצר שונה מזו שהיתה קיימת בעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. נקודת המוצא בתום תשעת החודשים היא שיש לשחרר את המשיבים מן המעצר. הארכת המעצר היא החריג, והיא דורשת נימוקים מיוחדים נגד השחרור. ראו בש"פ 849/89 מדינת ישראל נ' שנסי (לא פורסם); בש"פ 5767/98 מדינת ישראל נ' אסלאן (לא פורסם).

במקרה שלפנינו, עילות המעצר שעמדו לנגד עיני בית המשפט בתחילת המעצר היו שתיים: מסוכנות וחשש משיבוש הליכים. כיום, החשש משיבוש הליכים נחלש מאד. העד האחד, אילן, נרצח טרם מתן עדותו; והעד השני, עוז, אף כי העיד מתוך פחד ואף הוכרז עד עויין, כבר העיד.

לעומת זאת, מסוכנות המשיבים נותרה בעינה. העבירות בהן מואשמים שני המשיבים הן עבירות אלימות חמורות. האלימות היא על רקע סכסוכים הקשורים לעבריינות סמים. שני המשיבים מעורבים מאד, מזה שנים רבות, בעבריינות כזאת ואף אחרת. עברו הפלילי של המשיב 1 כולל 12 הרשעות קודמות, ובהן עבירות חמורות של סחר בסמים, עבירות אלימות ונשק, עבירות רכוש ומרמה, ועבירות שיבוש הליכי משפט. את העבירות המיוחסות לו כעת ביצע המשיב 1 כאשר מאסר על-תנאי של חמישה חודשים תלוי ועומד נגדו. המשיב 2 גם הוא בעל עבר פלילי מכביד, הכולל עבירות סחר בסמים, עבירות אלימות, לרבות כלפי שוטרים, עבירות רכוש ועבירות שיבוש הליכי משפט. נגד שני המשיבים הופעלו בעבר מאסרים על תנאי. כלומר, העבריינות היא למשיבים דרך חיים, והם המשיכו בדרך זו גם לאחר שהורשעו בדין פעם אחר פעם וריצו תקופות מאסר ארוכות. העבר הפלילי של שני המשיבים, המצביע על אורח חיים עברייני, מכריע את הכף לחובתם. הוא מחזק את חזקת המסוכנות, שהחוק מייחס להם, עד כדי כך שהוא שולל, לדעתי, את האפשרות של חלופת מעצר.

השאלה השלישית נוגעת להמשך המשפט. המשפט של המשיבים מתמשך והולך. העיכובים בניהול המשפט חלו בשל סיבות שונות:

הסדרת הייצוג המשפטי של המשיבים, החלפת ההרכב של בית המשפט, פגרת הקיץ, עומס העבודה של בית המשפט ושל הסניגורים. כך או כך, עדיין נותרו עדי תביעה רבים שלא העידו, ולא נקבעו להמשך המשפט אלא שלושה מועדים בלבד, בחודש פברואר. באי-כוח המשיבים מעריכים כי גם אם בית המשפט יאריך עכשיו את המעצר בתשעים יום, יהיה צורך בהארכה נוספת עד לסיום המשפט. הערכה זו נראית סבירה. לפיכך יש לעשות מאמץ כדי שלא יהיה צורך בהארכה נוספת של המעצר, במיוחד כיוון שאין זה בטוח שבית המשפט יאשר הארכה כזאת. לכן אני מבקש ומקווה כי בית המשפט ימצא אפשרות לקביעת מועדים נוספים ככל שיידרש לסיום המשפט בהקדם.

אני מחליט להאריך את מעצרם של שני המשיבים בתשעים ימים מיום 15.1.99, או עד למתן פסק דין במשפטם, לפי המועד המוקדם יותר.