בש"פ 5767/98 מדינת ישראל נ. קופטאן אסלאן

כנגד ארבעת האחים לבית אסלאן הוגש בתאריך 2.7.97 כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בנצרת, המייחס להם עבירות רצח, חבלה בכוונה מחמירה וכן עבירות בנשק שלא כדין.

המעשים המיוחסים לאחים אסלאן בוצעו על רקע מתיחות בין משפחתם לבין משפחה שכנה בכפר מגוריהם מג'אר. זאת, בשל חשדה של משפחת אסלאן כי שניים מבני המשפחה השכנה דרסו למוות את אחיינם של האחים, שהיה אז בן 8.

לבקשת המדינה נעצרו הארבעה עד תום ההליכים. בערר שהגישו לבית-משפט זה נקבע כי כנגד כל הארבעה קיימת תשתית ראייתית בעוצמה המספקת למעצרם, וכי מהות העבירות וכן עברם הפלילי מלמדים על מסוכנותם. עם זאת, עררם של האחים חאתם וסולטאן התקבל, בהתחשב בחלקם במעשי העבירה, והם שוחררו בתנאים מגבילים לרבות מעצר-בית. מאידך, נדחה עררם של המשיבים, ונקבע כי החשש לסיכול ההליכים על-ידי השפעה על עדים וכן המסוכנות שבשחרורם לבטחון המשפחה השכנה, מצדיקים מעצרם עד תום ההליכים.

בתוך כך - בתאריך 1.1.1998 - נכנס לתוקפו סעיף 61(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים). סעיף זה קיצר את תקופת המעצר לאחר אישום, שהייתה בת שנה אחת, והעמיד אותה על תשעה חודשים. בתום תקופה זו משוחרר הנאשם ממעצרו אם לא ניתנה הכרעת הדין בעניינו, וזאת למעט אם המעצר מוארך על-ידי שופט של בית-משפט זה.

משחלפו תשעה חודשים ופרשת התביעה טרם הסתיימה, ביקשה המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים ב90- יום. בקשתה נענתה לנוכח קצב התקדמות המשפט, אשר הצביע על סיכוי לסיימו במהירות יחסית, וחומרתן של העבירות המקימה חזקת מסוכנות. ואולם, מאז מתן החלטה זו בתאריך 7.4.98, לא חלה התקדמות של ממש בשמיעת המשפט. בתקופת ההארכה לא נשמעו כלל ראיות, וזאת בשל נסיונות מתמשכים של התביעה והסניגוריה להגיע להסדר טיעון. משחלפה תקופת ההארכה הראשונה פנתה המדינה בשנית בבקשת הארכת המעצר, ואף הפעם נענתה בקשתה. בהחלטה מיום 28.6.98 נכתב כי "התארכות תקופת המעצר מחייבת עשיית מאמץ לסיום משפטם של המשיבים בהקדם".

ברם, אף הפעם לא התקדם המשפט במידה משמעותית. בישיבות שהתקיימו בחודש יולי 1998 הסתיימה אך פרשת התביעה. בחודש אוגוסט 1998 נבצר מן השופט אהרן אמינוף, אחד משופטי ההרכב ששמע את המשפט, להמשיך ולשמוע את המשפט, שכן באותו מועד יצא הוא לשבתון מחוץ לישראל. השופט אמינוף הוחלף בשופט יצחק כהן והמשך המשפט נקבע לסוף חודש ספטמבר 1998 ולחודש אוקטובר 1998. בתוך כך, הסתיימה גם תקופת הארכת המעצר השניה והמדינה ביקשה להאריך את המעצר בשלישית. הפעם, הוארך המעצר עד לתאריך 15.10.98, מועד בו עמד בית-המשפט המחוזי להכריע בבקשת הסניגוריה לפיה החלפת אחד משופטי ההרכב מצדיקה שמיעה מחדש של 17 מעדי התביעה.

בית-המשפט המחוזי אכן סבר כי הבקשה מוצדקת, אלא שלנוכח המספר הרב של העדים שהיו אמורים להעיד בשנית הגיע הוא לכלל דעה כי יהיה זה יעיל יותר להמתין לשובו של השופט אמינוף בחודש פברואר 1999. המועדים שנקבעו בוטלו איפוא והמשך המשפט נדחה לחודש פברואר 1999.

המדינה סבורה כי גם בנסיבות אלה מן הראוי להאריך את תקופת המעצר. בבקשתה ציינה המדינה כי המתיחות בין שתי המשפחות נמשכת, וכי בשל כך הסכנה הצפויה לבטחון המשפחה השכנה אם ישוחררו המשיבים, לא חלפה.

הסניגור, מצידו, הסביר כי משפחת אסלאן עקרה ממקום מגוריה בכפר מג'אר וכי היא מתגוררת היום בכפר בית-ג'אן. עוד טען הוא כי הנסיון שנצבר משחרורם של חאתם וסולטאן בתנאי מעצר-בית בבית-ג'אן מלמד כי הפרדת המשפחות הניצות ומעצר הנאשמים ברצח בתנאי מעצר-בית מסירים את החשש לבטחון המשפחה השכנה. עוד הטעים הסניגור כי יש בדעתו ובדעת חברו, המייצג את חאתם וסולטאן, להזמין לעדות 16 עדים במסגרת פרשת ההגנה.

כידוע, הכלל הבא לביטוי בסעיף 61(א) לחוק המעצרים הוא כי במקרים רגילים תקופה של תשעה חודשים מספקת לבירור אשמתו של נאשם, ואין להחזיקו במעצר מעבר לתקופה זו. ואילו בסמכות הארכת המעצר של בית-משפט זה יש לעשות שימוש במקרים חריגים בלבד, והגם שהיא אינה מוגבלת בזמן, אין לראות בה היתר להחזקת נאשם במעצר לכל תקופה שתידרש עקב אילוצי המערכת המשפטית. זאת ועוד: בתקופת המעצר שמעבר לתשעה חודשים, באיזון הראוי שבין זכות הנאשם לחירותו לבין השיקולים שהצדיקו את המעצר עד תום ההליכים, פוחתת עוצמת שיקולים אלה ככל שתקופת המעצר מתארכת.

עקרונות אלה חלים גם כאשר האישום הוא ברצח. כדברי השופט ברק בבש"פ 849/89 מדינת ישראל נ' שנסי (לא פורסם):

ככל שתקופת המעצר הנוספת ארוכה יותר, כן צריכים להיות נסיבות אלה חזקות יותר. בעניין שלפנינו, הסיבה היחידה שהוצגה בפניי להמשך המעצר היא בחומרת העבירה בה מואשם המשיב. לדעתי, אין בכך בלבד כדי להצדיק, בנסיבות העניין, המשך המעצר. גם למי שעומד לדין על רצח הזכות, כל עוד לא הורשע, להשתחרר ממעצר לאחר שנה [כיום תשעה חודשים], אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך המעצר.

במקרה שלפניי, לנוכח דחיית שמיעת המשפט לחודש פברואר 1999, מספר הנאשמים המיוצגים על-ידי שני סניגורים וכן מספרם הרב של עדי ההגנה, צפוי כבר עתה כי המשפט לא יסתיים תוך 90 יום, וכי יהיו פניות חוזרות מצד המדינה, שקשה להעריך את מספרן, להארכת המעצר. מנגד, עוצמת שני הטעמים שהצדיקו את המעצר פחתה. החשש להשפעה על עדים בוטל כליל עם סיום פרשת התביעה, והזמן שחלף, אשר במהלכו גם התברר כי התנאים המגבילים שהוטלו על שותפיהם לעבירה של המשיבים היו אפקטיביים, הפחית את הסכנה מהתחדשות מעשי האלימות על-ידיהם.

אשר-על-כן, אני דוחה את הבקשה ומורה על שחרור כל אחד מהמשיבים בתנאים הבאים: מעצר-בית בבית-ג'אן בבית אבי המשפחה בפיקוח אחמד חמוד ופדאללה אסלאן, המצאת ערבות אישית של כל אחד מן המשיבים וכן ערבות צד ג' של כל אחד מן הערבים לגבי כל אחד מן המשיבים על סך 100,000 ש"ח.

ניתן בזה צו עיכוב ליציאת המשיבים מן הארץ. על המשיבים, אם ברשותם דרכונים או תעודות מסע, להפקידם במשטרה.