בש"פ 4075/00 אבו-אדריס וליד נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בנצרת בגין עבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, איומים, היזק בזדון, תקיפת עובד ציבור והפרת הוראה חוקית.

כתב האישום שהוגש נגד העורר כולל שלושה אישומים. לפי האישום הראשון, ביום 15.3.00 התנהג העורר באופן פרוע כאשר בהיותו שתוי השתולל, צעק וקילל את בני משפחתו, את האנשים שהתאספו במקום האירוע וכן את השוטרים שהגיעו לטפל באירוע. לאחר מכן, כאשר ביקש שוטר לעצרו, תקף העורר את השוטר שמילא תפקידו כחוק ונתן לו מכת אגרוף בפניו. בהמשך לכך, בעת נסיעה בניידת המשטרה, תקף הנאשם את השוטר בשנית.

על פי האישום השני, ביום 14.3.00, העורר, בהיותו שתוי, היה במתחם תחנת דלק סונול ביפיע, שבר בקבוק שתיה וניגש לעברו של מנהל תחנת הדלק כאשר בידו הבקבוק השבור בתנועה מאיימת, וזאת בכוונה להפחידו.

על פי האישום השלישי, ביום 18.12.98 נכנס העורר לבנק מרכנתיל דיסקונט ביפיע, אף שבמסגרת הליכים פליליים שהתנהלו נגדו נאסר עליו להיכנס לסניף זה. העורר התפרע והסב לסניף הבנק נזק המוערך ב15,000- דולר. כאשר פנה סגן מנהל הסניף לעורר בבקשה שיעזוב את המקום, סטר העורר על פניו.

כנגד העורר תלויים ועומדים שני מעצרים על-תנאי ברי הפעלה, ותשעה תיקי מב"ד פתוחים.

העורר נעצר ביום 15.3.00. הוא נשלח להסתכלות פסיכיאטרית ולאחר מכן הועבר לבית חולים לצורך חוות-דעת משלימה. מחוות הדעת עולה כי "ישנה היסטוריה של מחלת נפש מזה כשנתיים וחצי ושימוש באלכוהול ויתכן סמים". חוות הדעת המשלימה אמרה, בין היתר, כך: "כעת מבדיל בין טוב ורע, מותר ואסור, יכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו. לגבי תקופת האירוע, מאחר וחלף זמן רב מאז האירוע ואין בדיקה בקירבת זמן מספקת כדי לקבוע מה היה מצבו הנפשי בעת האירוע, אינני יכולה לקבוע אחריותו הפלילית באותו מעמד".

כיוון שנקבע כי העורר כשיר לעמוד לדין, וכיוון שלא היתה מחלוקת על כך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד העורר, ועל יסוד המסוכנות של העורר, החליט בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר הגיש ערר לבית המשפט המחוזי. וכך אמר בית המשפט המחוזי:

"עיון בהרשעותיו הקודמות, ובתיקי המבדים הפתוחים נגד העורר מלמד, כי בפנינו אדם אשר לא נרתע ממאומה, אין עליו מורא של החוק, אין עליו מורא של בתי המשפט, אדם אשר האלימות הפכה לדפוס התנהגות. אף מעבר לכך, אינו מקבל אחריות מלאה בגין הרשעותיו הקודמות, דבר אשר מצביע כי אדם כזה כנראה לא הבין נכון את הגישה הסלחנית שנהגו כלפיו בתי המשפט בעבר. זאת ועוד. קצין המבחן התנה את חלופת המעצר שהעורר יקבל טיפול כפי שנהג בעבר, אולם על פי תסקיר המבחן, העורר הפסיק לאחרונה מיוזמתו לקבל טיפול תרופתי, ועת שהפסיק את הטיפול, היה בביתו ובני משפחתו לא הצליחו להשתלט עליו...".

אשר לטענת בא-כוח העורר לפיה חוות הדעת הפסיכיאטרית מעוררת ספק סביר וסיכוי לזיכוי העורר מחמת אי שפיות, קבע בית המשפט המחוזי כי דיון זה מקומו בשלב הדיון בתיק לגופו של עניין ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים. כמו כן קבע בית המשפט כי אין יסוד לטענות של בא-כוח העורר לגבי טיפול בעורר לפי חוק הטיפול בחולי נפש, שכן טענות אלה אינן נוגעות כלל להליך המעצר. לפיכך החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערר.

בערר לבית משפט זה חוזר בא-כוח העורר על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי. אך בית המשפט נתן לטענות אלה תשובה מפורטת וטובה, המקובלת גם עלי, ואיני רואה צורך לחזור על הדברים.

עדיין נותרה השאלה אם ניתן וראוי להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר. אני מסכים עם בית משפט השלום ועם בית המשפט המחוזי כי העורר הוא אדם מסוכן, שאינו מסוגל לשלוט בעצמו, כפי שעולה מן העבר הפלילי שלו וכן מכתב האישום, ואף בני משפחתו אינם מסוגלים לשלוט בו. המסקנה היא כי בנסיבות המקרה מעצר בית, או חלופת מעצר אחרת, לא ישיגו את מטרת המעצר.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.

אני מבקש להוסיף כי העורר הינו אדם חולה והוא נזקק לטיפול תרופתי ואולי גם לטיפול אחר. הממונים על מעצרו של העורר צריכים לתת דעתם למצב הבריאות של העורר ולתת לו את הטיפול הרפואי כנדרש.

הערר נדחה.