בש"פ 4100/04 שאול מיארה נ. מדינת ישראל

1.העורר הוא שוטר, המשרת במשטרת ישראל מזה כ- 25 שנים שירות ללא רבב, נשוי ואב לשלוש בנות, ללא הרשעות קודמות. לפני כשנתיים ימים עזב את משפחתו ואת ביתו בבית שאן ועבר לגור עם נערה צעירה בנהריה, היא המתלוננת. בשל קנאה כפייתית וחשדות שהמתלוננת בוגדת בו נהג העורר לבלוש ולעקוב אחרי המתלוננת, לחדור לתא הקולי במכשיר הטלפון הנייד שלה ולשלוף הודעות שהושארו עבורה ללא הסכמתה תוך פגיעה בפרטיותה. אחרי כשנתיים ימים נפרדו השניים אולם העורר לא השלים עם הפרידה, בא לדירתה של המתלוננת, איים עליה באקדחו האישי, תקף אותה בכך שהיכה אותה באגרופיו בראשה, גרר אותה בשערותיה, השליך עליה כסא שפגע בה, תוך השמעת דברי איומים. למתלוננת נגרמו פציעות וחבלות והיא נזקקה לטיפול רפואי. אחרי פרשה זאת חזרו העורר והמתלוננת לנהל מערכת יחסים זוגית ושוב הפעם נפרדו. גם הפעם הגיב העורר בכך שתקף את המתלוננת בסטירות ובמכות אגרופים וגרם לה פציעות וחבלות שהצריכו טיפול רפואי, תוך השמעת דברי איומים. העורר ניסה להסוות את מעשיו בכך שניסה להראות כאילו נפגעה המתלוננת עקב נפילה, וכן ביקש מהמתלוננת שלא תתלונן. משהגיעו שוטרים לחדר המיון שאליו בא עם המתלוננת נמלט מפניהם. בשל מעשים אלה הוגש על העורר בבית משפט השלום בעכו כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, פגיעה בפרטיות, שיבוש מהלכי משפט והכשלת שוטרים.

בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ז' סאלח), בהחלטתו מיום 17.3.04, ציווה לשחרר את העורר בתנאי שישהה ב"מעצר בית מלא" בבית הוריו בבית שאן, בצירוף תנאים נוספים וערובות כספיות. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' דר), בהחלטתו מיום 15.4.04, נעתר לעררה של המדינה על השחרור וציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

2.בעררו ובטיעוניו לפני עמד בא כוח העורר על עברו של העורר, שאין בו דופי, על האופי החיובי של הוריו ועל כך שאביו גמלאי של המשטרה. לדבריו, אין העורר מסוכן לאיש ועתה גם אין הוא מסוכן למתלוננת; היום "אין כל כוח בעולם, לדבריו, שיכול עוד להביאו למתלוננת, ולא לעיר נהריה בכלל". הוריו של העורר נכונים לקבלו לביתם בבית שאן לחלופת מעצר, לפקח עליו ולערוב לקיום תנאי השחרור. גם אשתו סלחה לו והיא מוכנה לשקם את יחסיהם ולהשתתף בפיקוח. לפיכך, ביקש לשחררו בתנאי שישהה בבית הוריו, בתנאים ובערובות כפי שיוטלו עליו.

חוששני שלמרות כוח השכנוע שבדברי בא כוח העורר, לא די בכך כדי לבטל את הסכנה הנשקפת מן העורר. מעשיו של העורר מעידים עליו שהקשר הפתולוגי שלו עם המתלוננת העביר אותו על דעתו. אכן, מעשים אלה כוונו רק כלפי המתלוננת ויש, אולי, יסוד לטענה שאין סיכוי ממשי שיחזור על מעשיו; ומכל מקום, יש בהרחקתו של העורר ממקום מגוריה של המתלוננת בנהריה, לבית הוריו בבית שאן – שביניהם מרחק של 100 ק"מ כמעט – כדי למנוע כל סכנה. אולם, כפי שכתבתי במקום אחר, "עצם העובדה כי אדם ישר דרך כמוהו איבד את בינתו ולא היה יכול לשלוט בעצמו - - - מעלה חשש חמור שיחזור על מעשיו. יש לנקוט, אפוא, מידת זהירות ולמנוע כל חשש. זאת ניתן להשיג רק בדרך של מעצר" (בש"פ 5270/97 מדינת ישראל נ' שבתאי בן-שוהם , תקדין עליון 97(3), 765). במסקנה זאת תומך תסקיר שירות המבחן, שלא המליץ על חלופת המעצר שהוצעה, בציינו כי "אנו מתקשים לשלול המשך קיום סיכון בהתנהגותו הבעייתית בעתיד".

3.

הערר נדחה.