בש"פ 4115/09 שמעון מלכה נ. מדינת ישראל

1.

בפני שני עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' ס. הנשיא, השופט ד' חשין) מיום 11.5.09, המורה על מעצרם של העורר 1 בבש"פ 4115/09 (להלן: שלמה ), והעורר בבש"פ

4102/09 (להן: שמעון ) עד תום ההליכים, ועל שחרורו של העורר 2 בבש"פ 4115/09 (להלן: הילל ) לחלופת מעצר. בפרט פונה הערר לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים.

2.

העוררים הועמדו לדין עם אדם נוסף בבית משפט מחוזי בירושלים בגין עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, ונשיאה והובלת נשק. כתב האישום בצרוף בקשת מעצר עד תום ההליכים הוגשו לבית המשפט ביום 2.4.2009. בעובדות כתב האישום צוין כי העוררים ונאשם נוסף, קשרו קשר להעברת מטען חבלה מהעיר ירושלים למקום אחר מחוץ לעיר שאינו ידוע למאשימה. העוררים שלמה ושמעון שימשו כמתכננים ומקשרים, בעוד הילל ביצע חלק מההעברות של המטען ואחסנו ברכבו שחנה בתחנת הכיבוי בה עבד עד מועד העברתו אל מחוץ לעיר.

3.

ביום 7.4.09 התקיים דיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים במהלכו טענו הצדדים בהרחבה לעניין קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בית המשפט דחה את הדיון לשם עיון בחומר החקירה וקבלת תסקירי מעצר בנוגע לעוררים. ביום 27.4.09 קבע בית המשפט בהחלטה מפורטת כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים, על אף שרבות מהראיות הינן נסיבתיות. הנמקת בית המשפט הינה כי מרבית טענותיהם של העוררים נוגעות לעוצמת הראיות שהציגה המשיבה ולא לעצם קיומן, ומקומן של אותן טענות בדיון ההוכחות בתיק ולא בשלב בחינת הראיות לכאורה. בעניין עילת המעצר, בנוגע לשמעון ושלמה נקבע כי מסוכנותם עולה מהמעשים המיוחסים להם, ומהתפקיד המרכזי שמילאו באירוע כמפעילים וכמתכננים, ואין בחלופת מעצר כדי להפיג מסוכנות זו, על כן האינטרס הציבורי מורה לעצרם עד תום ההליכים נגדם. לגבי הילל נקבע כי כיוון ששימש כ"חייל" הממלא פקודות בלבד, ולא נמנה בין מתכנני העבירה, יש בחלופת מעצר כדי לאיין מסוכנותו. על החלטה זו הוגשו העררים שבפני.

4.

במסגרת העררים מעלים באי כוח העוררים טענות הנוגעות לקיומן של ראיות לכאורה כנגד העוררים המקימות עילה למעצרם, אפרט את עיקרן. עו"ד גולן המייצג את העורר שלמה טען בפני כי לא קיימות ראיות לכאורה מספקות המקימות עילה למעצרו של העורר, זאת נוכח העובדה שהראיה הממשית היחידה שבידי המאשימה לביצוע העבירות הינה תפיסתו של הנאשם הנוסף בתיק כשמטען החבלה ברכבו, כאשר ראיה זו קושרת את האדם הנוסף בלבד לביצוע העבירות, ולא את העורר. לטענת בא כוחו, שלמה מצוי במעגל המרוחק ביותר מבחינה ראייתית, ועל כן, בהעדר ראיות ישירות, נדרשה המאשימה להשלמת פרטים באופן ספקולטיבי בכדי לנסות ולספק תשתית ראיות לכאורית, אשר אינה קיימת בפועל. להשלמת טענה זו פירט הסנגור בהרחבה את הפגמים שלגרסתו נפלו בטענותיה העובדתיות של התביעה, אותן קיבל בית המשפט קמא. עוד טוען הוא כי ניתוחו הראייתי של בית המשפט קמא נעדר הבחנה מספקת בין העורר שלמה לבין יתר העוררים. לבסוף טען הוא כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי אין להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של שלמה, אשר לגרסתו נדרשת במקרה זה במשנה תוקף לאור חולשתו הראייתית של התיק אשר מגדילה את הסיכוי לזיכויו של שלמה.

לטענות אלו הצטרף עו"ד אוחיון, שהינו בא כוחם של העוררים שמעון והילל. לגבי שני מרשיו טען עו"ד אוחיון כי אין ראיות לכאורה מספקות כנגדם המצדיקות את מעצרו של שמעון עד תום ההליכים והחזקת הילל בחלופת מעצר. לטענתו לא נתן בית המשפט קמא את דעתו לפגמים בראיות המשיבה הנוגעים הן למשקלן והן לקבילותן לאור העדר תעודת חיסיון. גם עו"ד אוחיון פירט בהרחבה את הפערים הראייתיים שלטענתו משמיטים את הקרקע תחת תשתית הראיות לכאורה כנגד מרשיו. לגרסתו, בהתאם לכך, העדר ראיות פורנזיות וממצאי טביעות אצבע של מי מהעוררים על המטען ובסביבתו שוללים את מעורבותם ותומכים באופן מכריע בגרסת העוררים. כן נטען כי הסתירות בהודעותיו של הילל אינן מהותיות, אלא מדובר באי דיוקים מקריים בלבד. לבסוף טוען עו"ד אוחיון בעניינו של שמעון כי לא היה מקום להורות על מעצרו ולהבדיל בינו לבין הילל ששוחרר לחלופת מעצר, זאת כיוון שהתסקיר בעניינו היה חיובי בעיקרו, מלבד ממצא המסוכנות, ועולה ממנו כי בשנים האחרונות ניהל שמעון אורח חיים נורמטיבי, זאת במיוחד לאור העובדה שהיה שיהוי של שבועיים ימים בין תפיסת המטען לבין מעצרו של שמעון.

5.

בא כוח המשיבה מנגד, פירט בפני את הראיות שעל פי עמדת המשיבה קושרות את העוררים לאישומים נגדם באופן העולה כדי הסטנדרט הראייתי הדרוש בשלב זה של הדיון. פורטו בפני דו"חות המעקב, האיכונים, תמלילי האזנות לשיחות בין המעורבים, עדויות התומכות בגרסת המאשימה וכן הודעותיהם של העוררים עצמם הרצופות בשקרים וסתירות לטענת בא כוח המדינה. תיק החקירה הועבר לעיוני. עוד טען הפרקליט כי העוררים לא עמדו בנטל שהועבר להם לספק הסבר הגיוני לראיות הנסיבתיות המחשידות כנגדם באופן שונה מזה שתואר בכתב האישום. בנוסף, טען בא כוח המשיבה כי קיימת עילת מסוכנות המצדיקה מעצרם של העוררים שלמה ושמעון לאור מהות המעשים המיוחסים להם, עברם הפלילי ותסקיר שירות המבחן בעניינם. זאת על אף שבהגינותו הודה בא כוח המשיבה בקושי שעולה מתסקירי שירות המבחן בסיטואציות בהן נשוא התסקיר אינו מודה במיוחס לו, כפי שמצב הדברים במקרה זה.

6.

טענותיהם המרכזיות של באי כוח העוררים הינן בעניין קיומן של ראיות לכאורה כנגד העוררים. לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון מעמיק בתיק החקירה, מסקנתי היא כי קיימות ראיות לכאורה מספקות כנגד העוררים, ואין אני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. נוכח החלטתו המקיפה של בית המשפט המחוזי המפרטת בדקדקנות את כלל הראיות הקושרות את העוררים לביצוע העבירות המיוחסות להם, אנמק מסקנתי תוך התייחסות לעיקרי הדברים. אין חולק כי הראיות כנגד העוררים הינן נסיבתיות ולא ראיות ישירות או פורנזיות. עובדה זו כשלעצמה אינה גורעת מיכולתן של ראיות אלו להביא בסופו של הליך ההוכחות להרשעת העוררים, וכבר נאמר בנוגע להרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות כי :

"יש וראיה נסיבתית אחת יוצרת תמונה ברורה ושלמה בכיוון אשמתו של הנאשם, עד כי בלי הסבר אמין ומשכנע מצדו אין להגיע למסקנה אחרת: אולם גם כאשר הראיות הנסיבתיות לקוטות ממקורות שונים ומהזדמנויות נפרדות, השאלה תהא תמיד מה התמונה הכוללת המתקבלת כאשר בית-המשפט מפעיל מיטב שיקולו של האדם הסביר" (ע"פ 898/79 פיצחזדה נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 835-836 (1980)).

אוסיף כי קושי באיסוף ראיות ישירות לביצוע עבירות כגון קשירת קשר מוכר בסיטואציות בהן הוגי התוכנית העבריינית אינם מעוניינים ללכלך ידיהם בביצוע העבירות, ועל כן שולחים בתחכום רב חיילי שטח לביצוע המעשים במקומם, על פי הנחיותיהם ותוכניותיהם, תוך הסוואת מעורבותם במעשים. על שום כך, הוכחת אותן עבירות חמורות מבוססת במקרים רבים על ראיות נסיבתיות.

7.

במקרה שבפנינו מדובר בארבעה נאשמים להם מיוחסות העבירות נשוא כתב האישום. הנאשם 4 בכתב האישום (להלן: אלי ) עצור עד תום ההליכים בהתאם להסכמתו, ואינו בין העוררים שבפני. אלי הינו הדמות היחידה אשר לגביו מצויות בתיק החקירה ראיות ישירות הקושרות אותו למטען, כיוון שהמטען נתפס ברשותו, ברכב בו נסע בדרכו אל מחוץ לעיר ירושלים. לגבי העורר הילל, הימצאות מפתח רכבו והשלט לפתיחת שער תחנת הכיבוי בה הוא עובד, בידי אלי, נושא המטען, קושרת אותו למעשים. זאת במיוחד כאשר אך יום טרם האירוע נצפו הפריטים בשימושו של הילל על ידי העד שי דדיה אשר הודעתו מצויה בתיק החקירה. פרט משמעותי נוסף שעולה מחומר החקירה הינו כי מיד טרם יציאת אלי לנסיעה אל מחוץ לעיר, שבסופה נעצר כשהמטען בידיו, נצפה אלי פותח את דלתו של הרכב בבעלות הילל החונה בתחנת הכיבוי, דבר המתועד בדוחות העיכוב. בנוסף לכך קיימות ראיות לקיומם של מפגשים ושיחות הטלפון בין הילל לבין העוררים שמעון ושלמה לגביהם יפורט בהמשך. דוגמאות לכך הינם דו"חות האיכונים הממקמים את הילל ושמעון בשעה 12:38 ביום האירוע בצומת פת, וכן מדו"ח שיחות הטלפון של הילל עולה כי זה ערך מספר שיחות טלפון עם שמעון אשר עיתוין הינו בסמוך לשיחות שהתקיימו בין שמעון ושלמה לבין אלי.

בחקירותיו, לא סיפק הילל כל הסבר הגיוני לנסיבות אלו, והודעותיו רצופות בשקרים שהופרכו לגבי מקום הימצאו בעת האירוע, מעשיו בימים הסמוכים וביום האירוע, והיכרותו עם יתר המעורבים, אשר מהווים סיוע ראייתי לראיות הסיבתיות שבידי התביעה. דוגמאות אחדות מיני רבות לשקרים שהופרכו הינן טענות הילל בחקירתו כי בשבועיים שקדמו לאירוע לא שוחח עם שמעון בטלפון, דבר שנסתר באמצעות מחקרי התקשורת. כך גם טענתו כי אינו מכיר כלל את שלמה, על אף שהדבר הופרך בהודעת אשתו שטענה כי היא ובעלה בקשר עם הן עם שמעון והן עם שלמה, וכן גזרי עיתון ותמונות שנמצאו בארונו האישי של הילל בתחנת הכיבוי, אשר מעידים על קשרים קרובים בין השניים. לכך מתווספת גם הודעתו של מר שמעון משעלי, אשר הלווה להילל סכום כסף, וטען כי שלמה הינו זה שפרע את חובו של הילל.

בין אלי לבין הילל אין כל קשר או היכרות לכאורה, והחוליה היחידה המקשרת ביניהם הינם העוררים שמעון ושלמה. מהאיכונים, דו"חות המעקב, ותימלולי ההאזנות הרבים שבתיק החקירה עולה כי בתקופה שסבבה להתרחשות האירועים המפורטים בכתב האישום התנהלו סדרת פגישות ושיחות טלפון רבות בין הילל ואלי, לבין שלמה ושמעון בסמיכות לתפיסתו של אלי כשהמטען ברכבו. במהלך יום האירוע, בין השעה 10:00 לבין מעצרו של אלי נערכו 4 שיחות טלפון בין אלי לבין שלמה, ושתי שיחות בין אלי לבין שלמה, אשר כולן תועדו בדו"חות האזנות הסתר. כמו כן, דו"חות העיכוב מעידים על מפגש בארבע עיניים בין שמעון לאלי בשעה 10:30 ביום האירוע, ומפגש נוסף בין שלמה לאלי, אליו הצטרף גם שמעון בהמשך, אשר נערך בביתו של שמעון, ומייד בסיומו שם פעמיו אלי לתחנת הכיבוי בה עובד הילל ובה חונה רכבו. לסדרת התקשרויות אלו אין סיבה נראית לעין מלבד קשירת קשר בין המעורבים, ואף העוררים בהודעותיהם אינם מספקים כל הסבר הנותן מענה לתעלומה זו.

יתר על כן, סיפור הכיסוי העוסק בארגון מסיבה לגיא, בנו של אלי, כפי שעולה מתוכן השיחות בין המעורבים שהוקלטו ותמליליהן מצויים בחומר הראיות, הופרך מכל וכל. כפי שמפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתיק החקירה מצויות עדויות רבות מפי גורמים להם הייתה אמורה להיות מודעות לארגון אותה מסיבה, במידה ואכן הייתה מתוכננת, ביניהן הודעותיהם במשטרה של גיא עצמו ושל אשתו של אלי, אשר מכחישים קיומה של אותה מסיבה. לכך מצטרפות גם הודעותיהם של שמעון רביבו שהינו שותפו של שמעון במועדון שבבעלותו בו לכאורה אמורה הייתה להתקיים המסיבה, ואמנון אשכנזי אשר גם הוא מעורב בפעילות המועדון. בנוסף, בפגישה פנים מול פנים שנערכה בין שמעון לאלי ביום האירוע, אשר תועדה בדוחות המעקב, נזנח סיפור הכיסוי, ולא אוזכרה אותה מסיבה כלל, אלא דובר על מקום מפגש עם אדם נוסף שאמור להגיע למפגש לאחר יציאתו ממקום עבודתו. מכל זאת עולה לכאורה כי ההסבר היחיד המתקבל על הדעת הינו זה שהציגה המאשימה בכתב האישום. זאת על אחת כמה וכמה כאשר, כאמור, מיד לאחר עזיבתו של אלי את ביתו של שמעון שם נפגש ושוחח עם שלמה ושמעון, יצא הוא אל תחנת הכיבוי בה חנה רכבו של הילל, ומשם החל בנסיעה שבסופה נתפס כשהמטען בידיו. שקריהם וחוסר שיתוף הפעולה של העוררים בהודעותיהם במשטרה מהווים גם הם סיוע ראייתי, לכאורה התומך בראיות שהניבה החקירה.

8.

בפסיקתו של בית משפט זה נקבע בעבר כי, ההסתכלות הראויה הינה על מכלול הראיות הנסיבתיות הקיימות, ומשקלן של אוסף ראיות מחשידות, כאמור:

"יש מקום לטענה שכל אחת מן העובדות שעליהן מצביעה המדינה לחובתו של כל אחד מהם היא תמימה ומקרית, כשהיא עומדת בפני עצמה, אולם מולה עומדת מסקנה שבהגיון לפיה לא יתכן שצירופן של עובדות אלה יחד, לגבי אדם אחד, הוא תמים ומקרי; וכי כולן נקבצו ובאו בשני אנשים שאין להם כל קשר לפרשה. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל") המסבכת את העוררים בפרשה (ראו ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 477, 484)" (בש"פ 8208/04 חסיד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 21.9.04)).

מקרה זה הינו דוגמה ברורה לתשתית ראייתית המציגה מכלול אשר מעלה חשד משמעותי כלפי העוררים באופן שאינו מוסבר באופן תמים, ועל כן ממלא את הסטנדרט הראייתי הדרוש לשלב מקדמי זה של ההליך. טיבן ומשקלן של הראיות יבחנו לעומקם כמובן במסגרת ההליך העיקרי.

9.

טענותיהם של באי כוח העוררים לעניין קבילות הראיות מתייתרות לאור הודעת בא כוח המשיבה שהועברה לידי לבקשתי, לפיה הוסדרו תעודות החיסיון לגבי חומרי החקירה הרלוונטיים.

10.

טענות בעניין עילת המסוכנות הועלו בנוגע לעוררים שמעון ושלמה בלבד, ואליהם אתייחס. מסוכנותם של שלמה ושמעון עולה ממהות המעשים שהיו כרוכים בתכנון העברתו של מטען חבלה רב עוצמה, בכך טמון סיכון אדיר לחיי אדם ולרכוש, אשר רק הודות למזל הטוב נמנע מלהתממש. גם עברם הפלילי של העוררים מחזק מסקנה זו, כאשר לחובת שלמה 12 הרשעות קודמות בעבירות סמים, רכוש ואלימות, ולחובת שמעון 4 הרשעות קודמות בעבירות סמים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. כמו כן, קיים חשש לשיבוש הליכים, כיוון שהליך ההוכחות והעדת העדים הרבים במסגרת התיק העיקרי טרם החלה, ומעברם הפלילי של העוררים עולה זלזול בחוק וברשויות האכיפה. הרשעותיו של העורר שלמה בעבירות סיוע לבריחה ממשמורת, תקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בה הורשע גם שמעון, אף מחזקות חשש זה. בסיכומו של דבר, מדובר בקבוצת אנשים שלכאורה קשרו קשר וחברו יחדיו במטרה להעביר מטען חבלה מסוכן ורב עוצמה למטרה שאינה ידועה. מדובר באופן התנהלות המעיד על מסוכנות מובנית וחוסר התחשבות בשלום הציבור ובטחונו.

על אף שקביעה זו בעניין מסוכנות מגובה גם בתסקירו של שירות המבחן, מודעת אני לקושי אותו מעלים באי כוח העוררים בעניין מגבלתו של שירות המבחן בהערכת מסוכנות כאשר הנאשם אינו מודה בעבירות המיוחסות לו. שירות המבחן, על אף שמהווה גוף מקצועי המסייע לבית המשפט בהכרעותיו, אינו כובל את בית המשפט למסקנותיו. במקרה זה, משתמע מהנמקת שירות המבחן כי מסקנותיו אינן מבוססות על העדר הודאה מצד העוררים, אלא על ממצאים נוספים של התרשמות אישית מן העוררים ונסיבות חייהם. כמו כן, התסקיר הינו נדבך יחיד במארג של נסיבות, כמפורט לעיל, עליהן מבוססת מסקנתי כי נשקפת מסוכנות לציבור מהעוררים.

לאור כל זאת, דוחה אני את הערר.