בש"פ 4128/11 אילי מדנפרוסט נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בין דוד עזרא לאחד – יניב בן דוד, פרץ סכסוך על רקע של ניהול עסק משותף – מתן הלוואות בתמורה לעמלה חודשית. בעקבות כך נקט עזרא בצעדים שונים נגד בן-דוד, ובין היתר, דרש ממנו סכום של שני מיליון ש"ח בטענה שהוא גרם למאסר בו נשא. בן דוד לא היה מוכן למלא אחר הדרישה, ועל פי גרסת המשיבה נקטו עזרא ואחרים בפעולות שונות במטרה לכפות עליו את רצונם, ובין היתר, הוחלט להטיל רימון רסס לעבר ביתו של בן-דוד. מלאכה זו הוטלה על גונן בן עזרא (להלן: גונן) והעורר. נטען, שאת זממם ביצעו השניים בתאריך 27.1.10 בשעות הלילה, כאשר הגיעו לזירה רכובים על אופנוע בו נהג העורר, וגונן ירד ממנו וזרק את הרימון.

2.

ראיות המשיבה מתבססות בעיקר על גרסה שנרשמה מפיו של אבי חג'ימה, אשר על פי הנטען סייע לאשתו של עזרא ולאחיו לנהל את עסק ההלוואות כאשר עזרא נשא במאסר. לימים הפך חג'ימה לעד מדינה, ובהודעות שנרשמו מפיו מסר כי הוא היה זה שפנה לעורר, על פי הוראתו של דוד עזרא, וגייס אותו למשימה של הטלת הרימון. השופט המלומד של בית המשפט המחוזי קבע לאחר שעיין בהודעותיו של עזרא, כי הן מקימות תשתית לכאורה להרשעת העורר, ולמסקנה זו אני שותף. יתרה מכך, גרסתו של חג'ימה נתמכת בראיות נוספות המלמדות שהוא לא בדה אותה מלבו, ובין אותן ראיות מצויים גם דברים שנרשמו מפיו של גונן (ראו ההודעות מיום 3.2.11 ו-13.2.11). בנסיבות אלו נכון היה לקבוע כי המשיבה יצאה ידי חובתה על פי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ומכאן מתבקשת מסקנה הנוספת, היינו, כי הוכח קיומה של עילת מעצר נוכח האלימות המיוחסת לעורר, והסכנה הנשקפת ממנו לצבור, בכלל, ולמעורבים אחרים בפרשה זו, בפרט.

שוכנעתי אפוא כי לא נפל פגם בהחלטה לעצור את העורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.