בש"פ 4139/00 בסמן אבו ראס נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין, יחד עם נאשם נוסף, על פי כתב אישום המייחס להם קשירת קשר לביצוע התפרצות ושוד ורצח תוך כדי ביצוע השוד. לפי כתב האישום, שני הנאשמים קשרו קשר עם שני אחרים לבצע שוד בדירה של אשה מסויימת בחיפה, ותוך כדי ביצוע השוד, על פי המתוכנן, סתמו את פי האשה בסמרטוט, כדי שתפסיק לצעוק, וכתוצאה גרמו למותה.

בית המשפט המחוזי, שנתבקש לעצור את שני הנאשמים עד תום ההליכים, בחן את הראיות באופן מפורט ויסודי והגיע למסקנה כי "קיימות ראיות לכאורה מוצקות הקושרות את המשיבים לביצוע העבירות המיוחסות להם". ברור כי אישום ברצח,

המבוסס על ראיות לכאורה, מקים עילת מעצר. אולם האם ניתן להסתפק, כבקשתו של העורר, בחלופת מעצר? בית המשפט השיב בשלילה. ראשית, כדבריו, רק במקרים יוצאי דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגבי אישום ברצח, והמקרה הנדון איננו, מבחינה זאת, יוצא דופן. שנית, במקרה זה יש טעם מיוחד להימנע מחלופת מעצר לגבי העורר, שכן לעורר, שבמקורו הוא תושב השטחים, אין מקום מגורים קבוע בישראל, ולפיכך יש לגביו חשש מיוחד להימלטות מן הדין. בשל אלה החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים.

הערר לבית משפט זה מתמקד בראיות נגד העורר. אין אני רואה צורך לדון מחדש בראיות אחת לאחת, שכן בית המשפט המחוזי כבר עשה זאת בהחלטתו, והדברים שכתב מקובלים גם עלי. אומר רק זאת, תכלית הקיצור, כי נגד העורר עומדת עדות מפורטת בדבר חלקו בפרשה נשוא האישום מפי אחד המשתתפים בקשר ובשוד, שהוא עצמו עמד בעת השוד בתצפית מחוץ לבית, ועל כך הועמד לדין, והורשע באשמת הריגה. עדות זאת נתמכת על ידי ראיות אחדות. ודי באלה כדי להניח תשתית של ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר נגד העורר.

אין לי אלא להצטרף למסקנה של בית המשפט המחוזי שקבע, על יסוד הראיות לכאורה, כי במקרה זה אין מקום להסתפק בחלופת מעצר.

לפיכך אני דוחה את הערר.