בש"פ 4146/00 דניאל לנקרי נ. מדינת ישראל

ביום 30.3.99 הוגש נגד העורר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו, בששה אישומים, עבירות חמורות של תקיפה מינית ומעשה מגונה בקטין בן משפחה, לרבות אינוס. לפי כתב האישום העבירות בוצעו במשך תקופה של עשר שנים לערך (משנת 1988 ועד שנת 1998) בשש קטינות שהיו קרובות משפחה בדרגות קירבה שונות. בית המשפט החליט ביום 29.4.99 לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ערר על החלטה זאת נדחה על ידי בית המשפט העליון (השופטת ד' דורנר) ביום 6.5.99. בית המשפט אמר, בין היתר, "כי החשש לבטחון הציבור משתרע גם על פגיעה נפשית העשויה להיגרם לקרבן העבירה, וכי חשש זה קיים בעיקר לגבי קרבן עבירה מינית. במקרה שלפנינו מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה והחשש לפגיעה נפשית בקרבנות העבירה מתעצם". בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 12.8.99, וערר על החלטה זאת נדחה על ידי בית משפט זה (השופטת ד' ביניש) ביום 31.8.99. בית המשפט אמר בהחלטתו כך: "כעולה מכתב האישום, האישומים המיוחסים לעורר הם יוצאי דופן בחומרתם ומצביעים על כך כי מדובר, לכאורה, באדם חסר מעצורים, אשר לשם סיפוק יצריו פגע קשה במתלוננות, בגופן ובנפשן. הסיכון הנשקף מהעורר יש בו כדי להכריע את הכף להמשך מעצרו, גם אם נאלץ הוא להמתין לתחילת משפטו בתנאי מעצר במשך מספר חודשים".

אולם לאחר חודשים אחדים, לאחר שנתברר כי משפטו של העורר מתמשך מעבר למצופה, ואולי אף מעבר לראוי, הושגה הסכמה בין באת-כוח העורר לבין בא-כוח המדינה לגבי שחרורו של העורר מן המעצר. על פי המוסכם, העורר ישוחרר מן המעצר ויהיה נתון במעצר בית מלא בבית מסויים בכפר סבא, כפוף לתנאים מגבילים בדבר ערבות כספית ועוד. ההסכם אושר בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט זה (השופט א' ריבלין) ביום 11.2.2000. העורר שוחרר מן המעצר בהתאם.

ביום 5.6.2000 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה. הטעם לבקשה היה שהחנות של העורר בפתח-תקוה, שהיא המקור לפרנסת משפחתו, צוברת הפסדים מאז מעצרו, ובני המשפחה מתקשים להתמודד עם נושים ועיקולים. לפיכך ביקש העורר כי בית המשפט יתיר לו לשוב לביתו שבפתח-תקוה ולצאת לעבודה בחנותו. הבקשה נתמכה על ידי תסקיר של שירות המבחן. אך המדינה התנגדה לבקשה. בית המשפט המחוזי (השופט א' טל) דחה את הבקשה (ביום 5.6.2000). וכן אמר בית המשפט בין היתר:

"עם כל ההבנה למצבם הנפשי והכלכלי של בני משפחתו של המבקש בעקבות מעצרו, אין בידי להיעתר לבקשתו, הגם שהיא נתמכת בתסקיר המעצר, שכן כנגד מצבם של אלה יש להתחשב גם בהשפעת ההקלה בתנאי שחרורו של המבקש על אחיניותיו המתלוננות, אשר נתונות בחרדה כתוצאה מהתנהגותו החמורה. כך המצב בדרך כלל כאשר מדובר בביצוע עבירות מין חמורות כלפי בנות משפחה קטינות, וקל וחומר כאשר חלק מהעבירות בוצעו בחנות שבה הוא עותר לחזור לעבוד".

ערר זה מופנה כנגד החלטה זאת. בא-כוח העורר מציין כי עד לסיום המשפט יחלוף עוד זמן רב, שכן פרשת התביעה טרם נסתיימה, והישיבות הבאות של בית המשפט (חמש ישיבות) נקבעו לחודשים ספטמבר ואוקטובר. העורר, לטענתו, אינו מסוכן יותר, במיוחד לאחר שהמתלוננות כבר סיימו להעיד. והרי העורר אינו מבקש להשתחרר לגמרי ממעצר הבית. הוא מבקש רק אפשרות לעבוד בחנותו שבפתח-תקוה כדי לחלץ את משפחתו מן המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה עקב מעצרו. הוא מוכן להתחייב שלא יצא מפתח ביתו שבפתח-תקוה אלא בליווי של אשתו או אחותו, וכן שלא ישהה ללא ליווי זה בחנות, ולאחר שעות העבודה בחנות יחזור למעצר בית מלא בביתו. אך המדינה מתנגדת לבקשה זאת מאותם טעמים שהתנגדה לבקשה זאת בעיון החוזר שהתקיים בבית המשפט המחוזי: היא מציינת בעיקר את חומרת העבירות המיוחסות לעורר, שיש בהן כדי ללמד על המסוכנות שלו, וכן על כך שלפחות חלק מן המתלוננות עדיין נתונות בחרדה מפני העורר.

שקלתי את הטענות משני הצדדים. אני סבור כי ההסדר בדבר מעצר בית של העורר בכפר-סבא, כפי שהיה מוסכם בשעתו בין הצדדים ואושר על ידי בית-משפט זה ביום 11.2.2000, יוצר איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי. על אף התמשכות ההליך נגד העורר, לא חל במצב שינוי מהותי, עד כדי כך שיצדיק שינוי ההסדר ומתן אפשרות לעורר לשוב להתגורר בביתו ולעבוד בחנותו. לפיכך החלטתי לדחות את הערר.

אני מקווה כי משפטו של העורר יסתיים במועדים שנקבעו להמשך הדיון בבית המשפט, בחודשים ספטמבר ואוקטובר השנה. אם יתברר כי לא כן הוא, אני מקווה שבית המשפט המחוזי יתחשב בתקופה הממושכת מאז נעצר העורר, ויעשה כל שביכולתו כדי לסיים את המשפט בהקדם האפשרי.

הערר נדחה.