בש"פ 4156/99 מדינת ישראל נ. טוני בן פליקס זיווה

1.על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כתב אישום בשל עבירות של אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, נסיון לחבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, ונהיגה בקלות ראש. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, העמיס המשיב על רכב, יחד עם שני אחרים, שני שקים שהכילו 17.320 ק"ג קנבוס. תוך כדי ההעמסה הגיעו למקום שוטרים ברכב משטרתי מוסווה. המשיב נמלט ברכבו, לא ציית להוראות השוטרים לעצור, ותוך כדי נסיעה פרועה עקף מחסום משטרתי, ניסה לפגוע בשוטרים ופגע בכלי רכב שחנו בצד הכביש. אחרי שרכבו נתקע נמלט המשיב מן המקום ברגל.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' המר), בהחלטתו מיום 22.6.99, דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והורה לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים. המדינה עררה על החלטתו.

2.השאלה העומדת להכרעה היא אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה; וביתר דיוק - האם יש ראיות לכאורה כי המשיב הוא מי שעשה את המעשים שתוארו לעיל.

לטענת בא כוח המדינה ראו את המשיב שני שוטרים שזיהו אותו לפי התמונה בתעודת הזהות שלו שנמצאה ברכב אחרי שהנהג - שלטענתו היה המשיב - נמלט, כאמור, מתוכו. כמו כן נמצאו טביעות אצבעותיו על מאזניים שנמצאו ברכב. על טענת האליבי שהעלה המשיב השיב בא כוח המדינה שאין בה ממש לאור הסתירות שנמצאו בין דברי המשיב לבין דברי עד האליבי.

לעומתו טען בא כוח המשיב כי במהלך אותו לילה, בזמן שנעשו המעשים שתוארו בכתב האישום, היה המשיב עסוק בפעילות מפלגתית מטעם אחת המפלגות. בבואו למקום המפגש של הפעילים החנה המשיב את רכבו והשאיר בתוכו את צרור מפתחותיו ואת התיק שבו היו תעודותיו. מאוחר יותר התברר לו כי הרכב נגנב. אשר לטביעת אצבעותיו של המשיב שנמצאה על המאזניים שהיו ברכב טען בא כוחו כי הוטבעה בדרך מקרה, כאשר נגע בהם, אחרי שנתגלו. גם הזיהוי על ידי השוטרים אין לסמוך עליו, הן בשל תנאי הראות המוגבלים והן בשל אי התאמה בין פרטים שונים של התיאור לבין מראה פניו של המשיב. אפילו יש סתירות בין פרטים שונים שמסר המשיב לבין פרטים שמסר עד האליבי, לא די בהן כדי לסתור את הטענה.

3.בענין אחר, בפסק דין שבו דנתי בשאלת דיותן של ראיות נסיבתיות לצורך הרשעה, אמרתי, בין היתר, כי:

"דומה, שמותר להסתכן בקביעה, כי כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי" (ע"פ 351/80 שלמה בן ברוך חולי נ' מדינת ישראל , פ"ד, כרך לה (3) תשמ"א/תשמ"ב1981- עמ' 474, 484 והאסמכתאות שם).

כוחם של דברים אלה יפה גם לענין בחינת השאלה אם די בראיות שבידי התביעה כדי לשמש ראיות לכאורה בשלב שלפני ההרשעה. להלן יבחנו, אפוא, הראיות העומדות לחובתו ולזכותו של המשיב לאור דברים אלה.

4.א) הראיות העומדות לחובתו של המשיב הן:

(1) כל מעשי העבירה המיוחסים למשיב נעשו תוך שימוש ברכבו;

(2) בכלי הרכב היה צרור המפתחות של המשיב וכן היה בו ארנקו שבו היו תעודותיו, לרבות תעודת זהות עם תמונה.

(3) טביעת אצבע של המשיב נמצאה על גבי מאזניים שנמצאו ברכב.

(4) שני שוטרים ראו את המשיב ולאחר מכן זיהו אותו לפי תמונתו שבתעודת הזהות.

ב.הראיות העומדות לזכותו של המשיב הן:

(1) הודעותיו במשטרה, לפיהן השאיר את הרכב לא נעול, בשל שוויו הכספי הנמוך של הרכב. וכן -

(2) את המפתחות, הארנק והתעודות השאיר בתוך הרכב מטעמי נוחיות, הואיל ולצורך פעילותו המפלגתית הנזכרת

לבש חליפת ספורט ופריטים אלה הכבידו עליו.

(3) הסברו בדבר הנגיעה המקרית שלו במאזניים.

(4) אין לסמוך על הזיהוי של השוטרים בשל תנאי הראות המוגבלים ובשל אי התאמה בין פרטים שונים של התיאור לבין מראה פניו של המשיב.

(5) עדות אליבי לפיה שהה בשעת מעשה במקום אחר.

5.סבורני שכל אחת מן הראיות שהוצגו לעיל כראיות לחובתו של המשיב - נסיבתיות ועדויות ראייה ממש - נוטה להצביע על אשמתו של המשיב יותר מאשר על חפותו; כולן יחד משתלבות אישה ברעותה ויוצרות תמונה שלימה; התמונה הנוצרת מצביעה, לכאורה, על כך שהמשיב הוא האיש אשר עשה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

אכן, אי אפשר לשלול מכל וכל את האפשרות כי בבוא בית המשפט לדון בראיות אלה ולשקול אותן יימצא פגם בראיה מן הראיות כך שבסופו של הברור לא תיראה עוד התמונה שהן יוצרות. אי אפשר גם לשלול את האפשרות שהסבריו של המשיב יתקבלו על דעתו של בית המשפט כך שיינטל מן הראיות כוחן המרשיע. יתכן שגם טענת האליבי תעמוד על מכונה, למרות הספקות שמעלה בא כוח המדינה. אולם, בשלב זה, ברור שלא עלה בידי המשיב לקעקע את הראיות העומדות לחובתו. לפיכך המסקנה היא כי יש בהן די כוח כדי לשמש ראיות לכאורה נגדו.

6.לפיכך אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומצווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.