בש"פ 4170/00 דוד שללאשווילי נ. מדינת ישראל

העורר נעצר כאשר בחיפוש שנערך על ידי המשטרה בדירתו נמצא בתוך כיס מכנסיו, שהיו מונחים על הספה בסלון הדירה, סם מסוג הרואין בכמות של 74 גרם. העורר הודה בחקירתו כי הסם שייך לו, אף כי לטענתו אין הוא צורך סמים, אך לא היה מוכן להודיע מה מקור הסם ומה יעוד הסם שנתפס אצלו.

בית המשפט המחוזי באר שבע (השופט ח' עמר) שנתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים, אמר בהחלטתו, בין היתר, כך:

"הגישה המושרשת בפסיקת בית המשפט העליון היא, כי בעבירות סמים - אם סחר בסמים, ואם יבוא סמים, ואם החזקת סם בכמות מסחרית המעידה על יעודו להפצה - אחת דינו של הנאשם בהן להעצר עד תום הליכים, זולת במקרים יוצאי דופן; ואין מקום לנקיטת חלופת מעצר, ואף לא בתנאי המגביל והקשה כשלעצמו, בצורה של מעצר בית מלא, נוכח המסוכנות הטמונה בנאשמים כאלה, כי ימשיכו בעיסוק בהפצת הסם".

בית המשפט המחוזי לא ראה במקרה זה משום מקרה יוצא דופן המצדיק שחרור העורר מן המעצר. לפיכך החליט בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים. על החלטה זאת הוגש הערר שבפני.

ערר זה אין בו ממש. הטענה הראשונה של העורר היא שאין לו עבר פלילי. אולם בעבירות סם, מן הסוג המיוחס לעורר, אין זה טעם לשחרור מן המעצר. הטענה השניה היא, שתסקיר של שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר מן המעצר כדי שישהה "בתנאים מגבילים בבית בני משפחתו". אך, עלי לומר, תסקיר זה מעורר תמיהה, שכן נאמר בו "כי קיימת רמת מסוכנות מסויימת לחזרתו על מעשים בעייתיים במידה וישוחרר ממעצר". מדוע, אם כן, לשחררו ממעצר? התשובה היא, כדי למנוע התדרדרות במצבו. אולם אין זו תשובה משכנעת. הדעת נותנת שהעורר, שאינו צורך סמים ונראה שהחזיק בסם רק מטעמים של בצע כסף, על חשבונם של צרכני הסם, כבר הספיק להתדרדר במידה רבה. כמו כן, כיום הדאגה צריכה להיות מופנית בראש ובראשונה לקורבנות הסם, ולא לעורר שהסתבך בעבירת סם, ולכן ראוי לעצור אותו כדי להבטיח שלא יוכל להמשיך ולהפיל קורבנות נוספים.

וזאת יש להדגיש, שהעורר לא היה מוכן לומר מניין בא הסם ולאן ילך הסם. בכך נראה שהוא מחפה על רשת של מפיצי סמים שהוא היה, ככל הנראה, משולב בה. והרי זה טעם נוסף שלא לשחרר אותו מן המעצר.

לפיכך אני דוחה את הערר.