בש"פ 4207/00 דידי סיבוני נ. מדינת ישראל

המדינה מאשימה את העורר ברצח של אשתו ביום 26.1.99. משהוגש כתב האישום נגד העורר (ביום 16.5.00) ביקשה המדינה מבית המשפט לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט המחוזי (השופטת מ' נאור) נענה לבקשה (ביום 7.6.00). מכאן ערר זה.

העורר טוען, בראש ובראשונה, כי אין בתיק החקירה ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את האישום נגדו, ולכן גם אין יסוד להחלטה לעצור אותו. כטענתו, בהודעת הערר, חומר הראיות נגדו הינו נסיבתי, והתשתית הראייתית רצופה ספקות ומתיישבת עם מספר גרסאות חלופיות, שיש בהן כדי להצביע על חפותו, ולכן סיכויי ההרשעה שלו הינם "לכל הפחות מסופקים ובלתי סבירים". אמנם, רוב העובדות הנוגעות לאישום אינן שנויות במחלוקת. מוסכם כי אשתו של העורר נורתה בראשה מאקדחו של העורר, מטווח קצר, בחדר השינה של בני הזוג, כאשר העורר היה אף הוא בחדר זה, וכי העורר אחז באקדח בעת שנורתה היריה הקטלנית. לפי כתב האישום, העורר כיוון את אקדחו לעבר ראשה של אשתו ולחץ על ההדק בכוונה לגרום למותה. אכן, אישום זה מתבסס על ראיות נסיבתיות, ואינו יכול להתבסס, נוכח גירסת העורר, אלא על ראיות נסיבתיות, שכן רק העורר ואשתו היו מצויים בחדר שעה שהיריה הקטלנית נורתה. ראיות אלה הן, בין השאר, הימצאות סימני מתכת על אצבעו של העורר, גרסאות שונות של העורר בקשר לארוע הקטלני, פירכות בגירסה האחרונה, הסכסוך שבין העורר לבין אשתו, שבגללו היה אמור לעזוב את הבית המשותף באותו יום, ועוד. אולם העורר כופר באישום. הוא טוען כי במקרה נכנס לחדר השינה ברגע בו אשתו כיוונה את האקדח מול ראשה, וכאשר זינק אליה, כדי להשתלט על האקדח, נפלטה היריה אשר גרמה למותה. הוא מעלה כאפשרויות סבירות לארוע את האפשרות של התאבדות, האפשרות של תאונה או אפשרות אחרת. כל אחת מאפשרויות אלה מתיישבת, לדעתו, עם חומר הראיות.

בית המשפט המחוזי, שדן בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, שמע טענות מפורטות משני הצדדים בשאלה אם יש די ראיות לכאורה להוכחת האישום נגד העורר. הטעון הוגש כנספח לערר זה. בית המשפט המחוזי דן בטענות הצדדים באופן מפורט ויסודי. הוא הציג בהחלטה ארוכה את העובדות הצריכות לענין ואת טענות הצדדים אחת לאחת והגיע, בסופה של דרך, למסקנה כדלקמן (בעמ' 10):

"הראיות לכאורה לכך שהמשיב נטל בכוונה תחילה את חייה של אשתו, נראות כבדות משקל ומבססות לכאורה סיכוי סביר, ואף למעלה מכך, להרשעה. האלטרנטיבות האחרות שמונה המשיב (התאבדות, נסיון לעורר תשומת לב שסופו בתאונה או תאונה סתם) נראות לכאורה בעייתיות וחסרות משקל של ממש".

העורר חוזר בערר זה, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי השיב לטענות אלה בהחלטה שנתן. התשובה שבית המשפט המחוזי נתן מקובלת עלי, ואיני רואה צורך לחזור ולפרט את הטענות ואת התשובות. די בכך שמוסכם כי המנוחה נורתה מאקדחו של העורר, כאשר רק היא והעורר היו בחדר, וכי העורר אחז באקדח בעת הירי, כדי להחשיד את העורר ברצח, וחשד זה מתחזק על ידי ראיות אחרות, אף כי רק ראיות נסיבתיות, שיש בהן, כשהן מצטרפות זו לזו, משום תשתית של ראיות לכאורה שעשוייה להוביל את בית המשפט להרשעת העורר. אכן, בשלב זה אי אפשר ואין צורך לשלול גרסאות חלופיות שיש בהן כדי לזכות את העורר מן האישום. אך אפשרות כזאת, במקרה זה כמו במקרים רבים, אינה שומטת את הקרקע מתחת הראיות לכאורה התומכות באישום.

התוצאה היא, כמובן, שלפי החוק קמה עילת מעצר נגד העורר.

העובדה שקמה נגד העורר עילת מעצר באישום של רצח, אינה מחייבת, כשהיא לעצמה, את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. גם באישום של רצח מחוייב בית המשפט לשקול את האפשרות של חלופת מעצר, שמא יהיה בה כדי להשיג את מטרת המעצר, וכבר היו דברים מעולם. אלא שברור הוא, כפי שבית המשפט כבר אמר לא פעם, כי באישום של רצח, בשל המהות של אישום כזה, לא יהיה בית המשפט מוכן לשחרר נאשם מן המעצר אלא במקרים יוצאי דופן.

העורר טוען כי המקרה הנדון הוא, לענין זה, מקרה יוצא דופן. הוא מסתמך על כך שמאז הארוע הקטלני ועד שהעורר נעצר חלפו שנה וארבעה חודשים. במשך תקופה זאת, בה העורר לא היה מוגבל כלל בתנועתו, לא הסתבך העורר בכל מעשה עבירה. אכן, אין לו עבר פלילי כלל. גם לשיטת התביעה, המעשה ארע על רקע יחסים מסויימים בין העורר לבין אשתו המנוחה, ולכן לא צפוייה מן העורר כל סכנה לאדם אחר. גם אין יסוד, לטענת העורר, לחשש שאם ישוחרר מן המעצר יימלט מן הדין, שכן הוא יכול היה להימלט מן הדין מאז הארוע. אכן, בפועל מאז הארוע העורר יצא את הארץ, אך חזר ארצה, וזאת גם כאשר ידע שהוא חשוד ברצח. מכל מקום, אין העורר מבקש להיות משוחרר וחופשי בתנועתו כפי שהיה, אלא הוא מוכן להיות נתון במעצר בית וכפוף להגבלות שיקשו על הימלטות מן הארץ.

המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר מן המעצר, ובית המשפט המחוזי סירב אף הוא להסתפק בחלופת מעצר. חלופת מעצר, אמר בית המשפט, מחייבת אמון בנאשם. אך כאן, הוסיף בית המשפט, קשה לתת אמון בעורר. יש בו מסוכנות, וקיים חשש של הימלטות מן הדין, שמתחזק מדברים שהשמיע לחברתו, והם נקלטו בהאזנת סתר.

אני מסכים עם בית המשפט המחוזי כי מקרה זה אינו מצדיק חריגה מן המקובל במקרים של אישום ברצח. די לי, במקרה זה, החשש של הימלטות מן הדין. אכן, העורר לא ניצל את העובדה שהיה משוחרר במשך תקופה ממושכת לאחר הארוע הקטלני כדי להימלט מן הארץ. אך כיום המצב שונה: הוא יודע שהוא נאשם ברצח, וכי בית המשפט סבור שקיימות נגדו ראיות לכאורה שיש בהן כדי להוביל את בית המשפט להרשעתו, ולגרור עונש כבד מאוד. במצב זה קיים חשש ממשי מפני הימלטות מן הדין, שדי בו כדי לשלול את האפשרות של חלופת מעצר.

ההחלטה להחזיק את העורר במעצר עד תום ההליכים, שהיא בוודאי קשה לעורר, קשה פי כמה לשני הילדים הקטנים שלו, האחד בן שנתיים והשני בן חמש שנים. ילדים אלה, שלא חטאו, איבדו בבת אחת את אימם, בלי לדעת ולהבין דבר, ועכשיו גם אביהם נעלם מחייהם, והם אינם יודעים לאן ומדוע. מצב זה מחייב טיפול שיהיה בו כדי לסייע לילדים ולהקל, במידת האפשר, מסבלם. גם בא-כוח המדינה, שהכיר בקושי מעצמו, הביע נכונות לטפל באופן אישי במצבם של הילדים ככל שנדרש וניתן, אם בית המשפט ימליץ על כך. אכן, בית המשפט ממליץ על כך ומעריך את הנכונות של בא-כוח המדינה להושיט סעד לילדים, אם באמצעות מומחים לדבר ואם בדרך אחרת.

הערר נדחה.