בש"פ 6057/01 מיכאל צ'ורני נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר בענין עיכוב יציאתו של העורר מהארץ.

2.ביום 25.3.01 החלה חקירה גלויה כנגד העורר על-ידי היחידה לחקירות בינלאומיות של משטרת ישראל בנוגע לעסקת הלוואה. בעסקה זו העמיד תאגיד זר שבשליטת העורר אשראים על דרך של ערבויות ו/או פיקדונות לאיש העסקים הישראלי גד זאבי או לתאגידים בשליטתו, ששימשו על פי החשד שלא כדין לרכישת מניות חברת "בזק" על ידי מר זאבי (או תאגידים בשליטתו). חקירה זו טרם הסתיימה. בא-כוח המדינה מסר בדיון כי נעשים מאמצים ניכרים לסיים את החקירה בהקדם, ולהחליט אם יש מקום להגשת כתב-אישום.

3.עם פתיחת החקירה עוכב העורר לחקירה. הוא נעצר בהוראת קצין משטרה לעשרים וארבע שעות. הוא שוחרר תחילה על ידי קצין, למעצר בית מלא של 10 ימים וכן הפקיד את תעודת המעבר שלו בידי המשטרה. נאסר עליו גם לצאת מהארץ לתקופה של 3 חודשים. העורר ביקש מהמשטרה כמה פעמים שתאפשר לו לצאת לחו"ל, ונענה בשלילה. לקראת תום שלושת החודשים הוא הגיש ערר לבית משפט השלום בפתח-תקוה בענין איסור יציאתו מהארץ. במקביל הגישה המשטרה בקשה להארכת איסור יציאתו מהארץ. הדיון בשתי הבקשות נשמע במאוחד. למעשה, כפי שהבהיר בהחלטתו כב' השופט שנלר מבית משפט השלום, נסוב הדיון על בקשתה של המשטרה, כיוון שתקופת שלושת החודשים ממילא פקעה. בהחלטתו מיום 21.6.01 הורה השופט שנלר על איסור יציאתו של העורר מהארץ והמשך הפקדת תעודת המעבר עד ליום 19.9.01. ערר על החלטה זו נדחה ביום 25.7.01 בבית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' סלומון-צ'רניאק). על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפני. העורר מבקש להתיר את יציאתו לחו"ל ולחלופין להתיר יציאה חד-פעמית לאוסטריה ולאוקראינה, לתקופה של 10 ימים, תוך קביעת ערבויות. העורר מסביר כי הוא איש עסקים, וכי אם לא תותר יציאתו מהארץ הוא יפסיד הזדמנויות עסקיות. הוא היה מוכן למסור לבית המשפט (אך לא למשטרה או לפרקליטות) פרטים בענין ההזדמנויות העסקיות הקונקרטיות אותן לטענתו יפסיד.

4.העורר טוען כי נפגעה, שלא במידה, זכות היסוד שלו לחופש התנועה. אין שום חשש סביר, כך טוען הוא, להימלטותו מאימת הדין. הוא לא עשה שום מעשה המצביע על חשש כזה. לחלופין - ניתן להבטיח את שובו ארצה בערובות מתאימות ובהן ערובויות כספיות. עוד טוען העורר טענת אפליה: לעבריין העיקרי (לפי טענת העורר) גד זאבי, ניתנת אפשרות לצאת מהארץ לענייני עסקים בתנאים מגבילים, ובהם הפקדה של 500,000 ש"ח. ממנו - נשללת אפשרות כזו. גם מר זאבי, כמוהו, הוא איש עסקים אמיד, ואין מקום להבחנה ביניהם. לטענתו, האפליה בינו ובין זאבי מקורה בשיקולים לא ענייניים - שמועות מופרכות, שהודלפו לכלי התקשורת ביחס לעורר, לפיהן העורר הינו איש מאפיה וכיוצא באלה הנחות חסרות בסיס, שאינן נוגעות כלל לחקירה ולחשדות נשוא החקירה.

5.נקודת מוצא ראשונה לדיון היא שיש בסיס לחשד נגד העורר בפרשיית מניות בזק. למעשה לא היתה מחלוקת של ממש בדיון על נקודת מוצא זו, אף שלעורר ישנם הסברים משלו בפרשה, שאין צורך לפרטם.

6.נקודת מוצא נוספת לדיון היא שקיימת עילת מעצר. עילת המעצר היא חשש להימלטות מן הדין. העורר טוען, כזכור, שלא עשה שום מעשה המצביע על נסיון הימלטות והדברים אושרו על ידי נציגת המשטרה שהופיעה בדיון בבית משפט השלום. על חשש להימלטות מהדין ניתן, כעקרון, ללמוד הן מנסיבות קונקרטיות והן מכלל נסיבות העניין. כעקרון אין להטיל על המדינה נטל להוכיח את החשש האמור דווקא על דרך הבאת ראיות ספציפיות. רשאית היא לסמוך טעוניה על העבירה ועל הנסיבות הכלליות (ראו דברי השופט חשין בבש"פ 1986/01 מדינת ישראל נ' אלברט עמר , פ"ד מח(3) 133).

7.בית המשפט המחוזי ציין כי פרט לנסיבות הכלליות - אופי העבירות הנחקרות, היקפן והעונש לו צפוי העורר, אם יועמד לדין ויורשע - ישנם בענייננו שיקולים נוספים, שיש בהם כדי לבסס את החשש להימלטות מן הדין. בית המשפט הזכיר לענין זה שלעורר רכוש עצום, הנותן בידיו אופציות כמעט בלתי מוגבלות להימלט. עוד ציין כי מרכז עסקיו של העורר הוא בחו"ל. העורר ניסה בעבר להגר לקנדה ואף ביקש בעבר לקבל ויזה רב-פעמית לברזיל, עמה אין הסכם הסגרה.

8.לסיכומי המאשימה בבית המשפט המחוזי, צורף לעיונו של בית המשפט בלבד, חומר חסוי. החומר הועמד לעיוני במסגרת הדיון בערר. ממסמכים שהועמדו לעיוני ניתן ללמוד שלעורר אכן הון רב. הוא בונה (או בנה) בית בדרום אפריקה. הוא ניסה להגר לקנדה, ולהשיג ויזה לברזיל. כל זה אירע, יש להדגיש, לפני

פתיחת החקירה הגלויה. מהמסמכים שהוגשו ניתן ללמוד על ענין נוסף שיש לו חשיבות בעיני, ענין עליו נחקר העורר בזמנו. כיוון שהחשדות בענין זה ידועים לעורר - אין מניעה לחשיפת הדברים: לפני שהעורר עלה ארצה, בשנת 1994 הוא רכש בכסף

דרכונים פולניים. העורר מסר באחת מחקירותיו כי הוא פגש במיאמי אדם ממוצא פולני. העורר סיפר לו שקרובי משפחה שלו התגוררו בעבר בפולין ואז אמר לו אותו אדם שיש לו זכות לקבל דרכון פולני, והדבר יעלה לו 500 דולר לדרכון. העורר שילם 2500 דולר עבור חמישה דרכונים, לו ולבני משפחתו. כעבור מספר חודשים התקשר אליו אותו אדם ואמר שהדרכונים מוכנים. הוא מסר לעורר שני דרכונים, עבור העורר ואשתו, ויותר לא התקשר ולא מסר דרכונים נוספים. העורר ציין בחקירתו כי אין הוא יודע את שם המשפחה של מוסר הדרכונים, אלא רק את שמו הפרטי ואין לו גם את מספר הטלפון שלו. במאי 94, כשהעורר ואשתו הגיעו ללונדון - נתפסו הדרכונים.

9.העורר טען, אמנם, בחקירתו כי הבין מאותו אלמוני שהוא זכאי לדרכון פולני. הוא טען גם שהאיש שסייע לו להשיג את הדרכונים מסר לו שאלונים רשמיים. עם כל זאת, סיפור רכישת הדרכונים (המאושר בעיקרו על ידי העורר עצמו), מצביע לכאורה על כך שיש בידי העורר קשרים ואמצעים להשיג לעצמו דרכונים של מדינות זרות. בידי העורר אין היום דרכון ישראלי. יש לו רק תעודת מסע. דרכונו הישראלי הוחרם לפני שנים אחדות, לאחר שטען שדרכונו נגנב, אך המשיך לעשות בדרכון שימוש. עו"ד זכרוני הציע בדיון שלפני, לציין בתעודת המסע אפשרות כניסה לארצות מסויימות בלבד. ואולם, נוכח הקלות בה השיג העורר דרכון זר, נראה שאין משמעות של ממש להגבלות בתעודת המסע. לענין רכישת הדרכונים חשיבות גם בהקשר אחר - השאלה אם ניתן ליתן אמון בעורר. לכך אחזור בהמשך הדברים.

10.המסמכים החסויים שהוצגו לי מראים גם, לכאורה, שלעורר היו כוונות ממשיות לצאת את הארץ לתקופה לא קצרה, זמן לא רב (כחודש ימים) לפני

שהחלה החקירה הגלויה.

11.העורר קובל על כך שהמדינה מייחסת לו, על סמך שמועות חסרות בסיס, שהוא "איש מאפיה". בצדק טוענת המדינה, שהמרירות הקשה שיש לעורר ביחס למדינה ורשויותיה, עשוייה אף היא להביא את העורר, הטוען שנהגו עמו שלא בצדק, שלא לחזור ארצה, אם יותר לו לצאת.

12.כשמביאים בחשבון הן את הנסיבות הכלליות של הענין והן את הנסיבות הספציפיות, המסקנה הסבירה היא, כפי שציינו שתי הערכאות שקדמו לי, שישנה אפשרות סבירה שאם יותר לעורר לצאת מן הארץ, הוא יימלט מן הדין. הנסיבות הכלליות הן חומרת המעשים בהם נחשד העורר והעונש הצפוי בגינם, אם יוכחו. הנסיבות הספציפיות הן היותו של העורר איש העולם בעל עסקים רבים וגם בתי מגורים מחוץ לארץ; נסיונו של הערר (שלא צלח) להגר לקנדה, ולהשיג ויזה רב-פעמית לברזיל; רצונו לעזוב את הארץ לתקופה לא קצרה, זמן קצר לפני תחילת החקירה הגלויה; הקלות בה השיג בכסף דרכונים זרים, תחושתו שהמדינה ורשויותיה מתנכלות לו ואינן עושות עמו צדק.

13.כל הטענות המשפטיות שהעורר מעלה בשאלה אם ניתן לעכב יציאתו של אדם מהארץ גם בלי שקיימת עילת מעצר, אינן צריכות, לשיטתי, לענין. בבחינת למעלה מן הצורך אומר כי מקובלים עלי לחלוטין דברי השופטת דורנר בבש"פ 952/00 מ"י נ' דרור חוטר-ישי , פ"ד נד(1) 638, לפיהם הסמכות להטיל ערובה שפגיעתה בחירות פחותה מן המעצר, כלולה בסמכות המעצר. בהתקיים סמכות המעצר, קנה בית במשפט גם סמכות להטיל ערובה. כשלעצמי, איני סבורה שניתן להטיל על חשוד מגבלות כמו עיכוב יציאה מהארץ בלי שקיימת עילת מעצר. הדברים הם כאמור בבחינת למעלה מן הצורך, והשאלה אינה מתעוררת בענייננו.

14.התלבטתי עם זאת לא מעט בשאלה, אם יש מקום לאסור כליל את יציאתו של העורר מהארץ אף שלא כך נעשה לגבי זאבי. בדיון לפני טענה המדינה, וכך נטען גם בערכאות הקודמות, שמרכז חייו של זאבי הוא בישראל ומשפחתו נמצאת בישראל ועל כן אין אפשרות סבירה שיימלט מהארץ. לגבי העורר - כך נטען - פני הדברים שונים. העורר עלה ארצה רק בשנת 94. אשתו מתגוררת בלונדון. יש לעורר בית בארץ, אך יש לו בתים גם במקומות אחרים ברחבי העולם. הוא לא למד עד היום את השפה העברית. אין ספק, לאור הנתונים שלפני, שזיקתו של זאבי לארץ הדוקה הרבה יותר מזיקתו של העורר. נראה כי העורר הוא "איש העולם", על אף שרכש בית בישראל והוא אזרח ישראלי. הוא נעדר מהארץ באופן תכוף. כך לדוגמא, עולה מן הנתונים כי בשנת 1999 יצא העורר מהארץ 7 פעמים, למשך 314 ימים. היציאה הארוכה ביותר בשנה זו, היתה למשך 232 ימים. בשנת 2000 יצא מהארץ 17 פעמים למשך 140 יום. כשהיציאה הארוכה ביותר בשנה זו היתה למשך 24 ימים. במרץ 2001 החלה החקירה הגלויה בפרשה נשוא הדיון, כך שאין ללמוד דבר מתנועותיו של העורר בשנה זו.

15.זיקתו של העורר לארץ הדוקה פחות מזיקתו של זאבי. כענין שבהגיון - ככל שהזיקה לארץ הדוקה יותר - חשש ההימלטות מן הדין קטן יותר. ועם כל זאת התלבטתי בשאלה, אם ההבדלים בזיקות מצדיקים, כשלעצמם, את ההבחנה בין העורר לזאבי. בסופו של דבר הגעתי לכלל מסקנה, שאין לאפשר, לעת הזו, את יציאתו של העורר מהארץ. על הבדלי הזיקה האמורים מתווסף נתון נוסף שהכריע בעיני את הכף נגד האפשרות לתת לעורר לצאת מהארץ בשלב זה. הענין הנוסף הוא פרשת רכישת הדרכונים הפולניים, שנזכרה לעיל. כידוע, השאלה של שחרור ממעצר בתנאי ערובה הינה במידה רבה שאלה של מידת האמון שניתן לתת במשוחרר. (ראו, למשל: בש"פ 5532/97 מדינת ישאל נ' צבי בן ארי (גריגורי לרנר) (לא פורסם); בש"פ 4207/00 סיבוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הנכונות של העורר לרכוש בכסף דרכונים (פולניים) הביאה אותי, בסופו של דבר, לכלל מסקנה שאין מקום ליתן אמון בעורר. הוא יוכל בקלות לנצל נסיעה, ולו קצרה, לחו"ל כדי להיעלם בעזרת דרכון זר שישיג. כך יוכל לעשות גם אם יהיה מצויד רק בתעודת מסע ישראלית, ואפילו תעודה המוגבלת לכניסה לארץ מסויימת (אם הדבר ניתן). הגעתי איפוא לכלל מסקנה שאין להתיר לעת הזו את יציאתו של העורר מהארץ.

16.נראה לי כי החלטת בית משפט השלום אשר הגבילה את תקופת עיכוב היציאה מהארץ עד 19.9.01, היא החלטה השומרת על עקרון המידתיות ומאזנת נכונה בין כל האינטרסים הטעונים איזון. עד תום תקופה זו יהיה העורר מוגבל ביציאתו מהארץ לחצי שנה. שמעתי בדיון שנעשים מאמצים רבים, לרבות מאמצים בחו"ל, לסיים חקירה זו ולהגיע בהקדם לכלל הכרעה אם יש מקום להעמדה לדין. אין צריך לומר שאם בתום מחצית השנה תתבקש הארכה נוספת של איסור היציאה מן הארץ יהיה צורך לשקול בקשה כזו על סמך כל הנתונים שיצטברו עד אז ובהם מידת ההתקדמות בחקירה, השאלה מתי צפויה הכרעה בענין הגשת כתב-האישום, ומשך הזמן בו היה כבר העורר מוגבל ביציאה מהארץ.

17. הערר נדחה.