בש"פ 4234/09 ניקולאי ווליובץ נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי ) מיום 17.4.2009, אשר דחה את הערר שהגיש העורר על החלטתו של בית המשפט

השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ג' גדעון ) מיום 31.3.2009, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ), וקבע כי ככל שהעורר יוכל להציע חלופת מעצר הכוללת פיקוח בתנאי מעצר בית מלא הרי ש בית המשפט ישקול מחדש את עניינו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 16.3.2009 הוגש כתב אישום כנגד העורר לבית משפט השלום בבאר-שבע. לפי האישום הראשון, ביום 14.3.2009 בסמוך לשעה 01:20, כאשר העורר היה תחת השפעת אלכוהול, התפרץ האחרון לביתו של המתלונן באופקים, בכך שטיפס עד חלון ביתו של המתלונן, שבר את תריס החלון ונכנס לתוכו, בכוונה לבצע גניבה ובזמן שהמתלונן נמצא במקום. במועד ובמעמד הנ"ל ניסה העורר לגנוב חפצים מתיקו של המתלונן, וזאת ללא הסכמתו ובכוונה לשללם ממנו שלילת קבע, אולם המתלונן הבחין בעורר ודרש ממנו לצאת מביתו. במעשים אלו ביצע העורר עבירות של פריצה לדירת מגורים – עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), ניסיון לגניבה – עבירה לפי 383 ו-384 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין והיזק בזדון – עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין. לפי האישום השני, בסמוך לאירועי האישום הראשון ובסמוך לביתו של המתלונן, גרם העורר נזק במזיד ושלא כדין לרכבו של מתלונן אחר, בכך ששבר אחת משמשות הרכב. במעשהו זה ביצע העורר עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

הליכים קודמים

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים כנגדו. ביום 22.3.2009 נערך דיון בפני בית משפט השלום (כבוד השופט ג' גדעון ) בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בא כוח העורר טען בדיון כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למרשו, אולם לא מתקיימת בעניינו של העורר עילת מעצר. לדברי בא כוחו של העורר, עבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר סטטוטורית אלא אם הן מתבצעות בשיטתיות ובתדירות. בהמשך לכך טען בא כוח העורר כי מרשו מתגורר בישראל מזה שלוש עשרה שנים וזו לו עבירת הרכוש הראשונה. לדברי בא כוח העורר, חומרת העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען אינן מצדיקות את מעצרו. עוד טען בא כוח העורר כי משלא קמה בעניינו של העורר עילת מעצר סטטוטורית, הרי שהנטל להוכיח את מסוכנותו מוטל על כתפי המדינה ומשלא הורם הנטל כאמור יש לשחררו ממעצר. לבסוף, ביקש בא כוח העורר לערוך תסקיר מעצר בעניין מרשו אשר סובל מ"בעיה של אלכוהול". בא כוח המדינה עמד על בקשתה של המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים כנגדו. בית משפט השלום קבע כי נשקפת מסוכנות מהעורר בעיקר על רקע בעיית האלכוהוליזם שלו, שלא הוכחשה, ובהתחשב בכך שהעורר התפרץ לדירת מגורים באישון לילה. לכן, קבע בית משפט השלום כי קמה עילת מעצר בעניינו של העורר. בית משפט השלום הדגיש כי אינו רואה מקום לשחרורו של העורר ללא פיקוח כלל, ודחה את המשך הדיון במעצרו של העורר עד תום ההליכים ליום 24.3.2009, לפי בקשת בא כוח העורר.

3.

ביום 24.3.2009 התקיים דיון נוסף בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים לפניי בית משפט השלום. בא כוח העורר הבהיר שכאשר טען בדיון הקודם כי מרשו "סובל מבעיית אלכוהול" הוא התכוון לכך שבזמן שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו הוא היה תחת השפעת אלכוהול, אך אין משמעות הדבר כי העורר הינו אלכוהוליסט. לטענת בא כוח העורר, המדינה לא הציגה כל מסמך להוכחת התמכרותו של העורר לאלכוהול. כמו כן טען בא כוח העורר כי מרשו נכה ברמה של 74% וסובל ממחלת לב, כאשר במשך שלוש עשרה שנים הוא לא ביצע כל עבירת רכוש. עברו הפלילי של העורר נוגע לאלימות במשפחה בלבד. לפיכך, טען בא כוח העורר כי מנתונים אלו אין ללמוד על מסוכנותו של העורר. בא כוח המדינה טען כי בית המשפט כבר קבע כי קיימת מסוכנות בעניינו של העורר ולכן השאלה היא אינה האם קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר. לטענת המדינה, הדיון צריך להתמקד באפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ובעניין זה מתנגדת המדינה לשחרורו של העורר בתנאים מגבילים כיוון שהתפרצותו של העורר לדירת מגורים באישון לילה, מלמדת כי אין חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. בית משפט השלום הפנה את בא כוח העורר להחלטתו מיום 22.3.2009, לפיה כבר נקבע כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר לאור התמכרותו לאלכוהול. בנוסף לכך, בית משפט השלום הפנה את בא כוח העורר להודעתו של העורר לפיה אמר: "אני מצטער על מה שעשיתי הכל בגלל הוודקה". לבסוף, קבע בית משפט השלום כי היות שבשלב זה לא הוצעה חלופת מעצר הכוללת פיקוח, לא ניתן לשחרר את העורר ממעצר. בית משפט השלום הסכים לדחות את המשך הדיון ליום 31.3.2009 על מנת שבא כוח העורר ינסה לאתר ערב שיוכל לפקח על העורר במסגרת חלופת מעצר.

4.

ביום 31.3.2009 התקיים דיון נוסף לפני בית משפט השלום בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בא כוח העורר טען כי לא הצליח לאתר ערב שיפקח על העורר וחזר על טענתו לפיה אין נשקפת מהעורר מסוכנות לאור מצב בריאותו ולאור העובדה כי במשך שלוש עשרה השנים בהם מתגורר העורר בישראל הוא לא ביצע כל עבירת רכוש. לפיכך, ביקש בא כוח העורר לשחרר את מרשו ממעצר על מנת שהאחרון יוכל למצוא מוסד לגמילה מאלכוהול. בא כוח המדינה טען כי הגם שהעורר לא הורשע בביצוע עבירות רכוש בעבר הרי שיש לו עבר פלילי בגין אלימות במשפחה ואף הוגש כתב אישום נוסף נגדו בגין גרימת חבלה במזיד לרכב, דבר המעיד על מסוכנותו של העורר. בית משפט השלום קבע כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר, כפי שכבר קבע בעבר וכי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר שאינה כוללת פיקוח. בית משפט השלום ציין בהחלטתו כי ביום 31.3.2009 הוגש אליו כתב אישום נוסף במסגרתו הואשם העורר בגרימת חבלה במזיד לרכב, וכי עולה מקריאת המסמכים בתיק כי גם שם יש ראיות לכאורה העולות מהודעת המתלונן ומדו"חות השוטרים, כאשר התנהגות העורר שם הייתה מוזרה ביותר, ככל הנראה על רקע בעיית האלכוהול שלו היות שלא ניתן כל הסבר חלופי להתנהלותו של העורר. לפיכך, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו או עד אשר תמצא אפשרות למעצר בית מלא עם פיקוח אשר תידון לכשתתבקש. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי.

5.

בא כוח העורר חזר על טיעוניו כפי שהועלו בבית משפט השלום. עוד הוסיף בא כוח העורר כי מרשו גרוש, מסכן וחסר כל. לטענת בא כוח העורר, סבור הוא כי החודש בו מצוי העורר במעצר הספיק לו לשם הפקת לקחים והרתעתו. לפיכך, טען בא כוח העורר כי יש לשחרר את העורר ממעצר תוך הפקדת ערבות של חמש מאות ש"ח והטלת חובת התייצבות במשטרה לשם רישום ופיקוח. לדבריו, העורר יוכל לשכור בית בתוך כשבוע ולהציע כתובת מגורים, ובכך ניתן לאיין את החשש להימלטות מפני אימת הדין. בא כוח המדינה חזר על טיעוניה של המדינה כפי שהועלו בפני בית משפט השלום.

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי אף על פי שמדובר בעבירת רכוש בלבד הרי שנסיבות מעצרו של העורר – התפרצות, בגילופין ובאישון לילה לתוך דירת מגורים שבעליה נמצאים בה, כמו גם גרימת נזק לדירתו של המתלונן ולרכב של מתלונן אחר – מקימות עילת מעצר של מסוכנות לשלום הציבור. מעבר לכך קבע בית המשפט המחוזי כי היותו של העורר חסר בית ועל כן חסר כתובת מקימה עילת מעצר נוספת והיא חשש להימלטות מפני אימת הדין. לפיכך, משלא נמצא מפקח עבור המתלונן לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר לאור מסוכנותו והחשש להימלטותו מפני אימת הדין. מכל הנימוקים הנ"ל דחה בית המשפט המחוזי את הערר. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגיש העורר ערר לבית משפט זה.

מכאן הבקשה שלפניי.

טענות העורר

7.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד דוידי איליקו – שגה בית המשפט המחוזי כשלא נעתר לבקשת סנגורו של העורר למחוק מהאישום הראשון את עבירת ההיזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין, שכן שבירת התריסים בכדי להיכנס לביתו של המתלונן אינה מהווה עבירה עצמאית אלא היא חלק בלתי נפרד מעבירת ההתפרצות. עוד טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט השלום עת קבע כי בשל התמכרותו של העורר לאלכוהול נשקפת ממנו מסוכנות לשלום הציבור, היות שהתמכרותו האמורה של העורר לא הוכחה על ידי המדינה. כמו כן טוען העורר, כי טרם הוכחה אשמתו של העורר בתיק הנוסף בגין גרימת היזק לרכב בזדון, ועל כן משזכאי הוא ליהנות מחזקת החפות אין לזקוף את האישום האמור לחובתו. בהתאם לכך טוען בא כוח העורר, כי משלא הוכחה מסוכנותו של העורר הרי שלא קמה בעניינו עילת מעצר קונקרטית ולכן יש לשחררו ממעצר. בא כוח העורר מפנה לבש"פ 7175/06 אלקיים נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.9.2006) כמו גם לבש"פ 5578/98 רוסלן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998) (להלן – עניין רוסלן ), אשר לטענתו הבהירו כי חוק המעצרים שינה את המציאות המשפטית שנהגה עובר לחקיקתו, כך שעבירות רכוש אינן מקימות עוד עילת מעצר אלא אם הן מבוצעות בשיטתיות או בהיקף ניכר תוך התארגנות של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים. בא כוח העורר טוען כי כל המרכיבים הללו אינם מתקיימים בעניינו של העורר אשר מוכר כנכה בשיעור של 79% ואינו נמצא בקו הבריאות לאחר שעבר מספר התקפי לב וחמישה צינטורים. כמו כן טוען בא כוח העורר, כי עברו הפלילי של העורר אינו רלוונטי היות שמדובר בעבירות של אלימות בתוך המשפחה אשר אין להן כל נגיעה לעבירות רכוש בגינן נעצר במסגרת התיק דנן, ועל כן אין בעברו הפלילי להעיד על מסוכנותו לעתיד לבוא. מוסיף וטוען בא כוח העורר כי העובדה שהעורר הינו חסר בית ואין לו כתובת מגורים קבועה, אינה מספיקה לשם קביעת קיומו של חשש להימלטות מפני אימת הדין, אלא יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של העורר אשר לא ברח מעולם מאימת הדין במהלך "עברו הפלילי", ומאחר והינו חסר כל הרי שתנאי קיומי להישרדותו הוא היעזרותו בתמיכתם של חבריו המתגוררים באופקים, ולכן אין כל חשש כי ימלט מחוץ לתחום שיפוטה של העיר. לבסוף, טוען בא כוח העורר כי מרשו נמצא במעצר כבר כחודש וחצי, לראשונה בחייו, ויש בכך די כדי להרתיעו, וכי בהיעדר עילת מעצר קונקרטית לא ניתן להמשיך ולהחזיקו במעצר. מכל הנימוקים שלעיל מבקש בא כוח העורר כי מרשו ישוחרר ממעצר, ולמצער יחויב הוא בהפקדת ערובה בסך של 500 ש"ח ובהתייצבות במשטרה לצורך רישום ופיקוח.

טענות המשיבה

8 .

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד אפרת רוזן – לאחר שהעורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו, הרי שסלע המחלוקת בין הצדדים הוא בדבר קיומה של עילת מעצר. לטענת המשיבה, קיימות שתי עילות מעצר בעניינו של העורר. עילת המעצר הראשונה והעיקרית, אשר לה גם ייחס בית המשפט המחוזי את המשקל העיקרי בהחלטתו, היא החשש מהימלטותו של העורר מפני אימת הדין היות שאין לו כתובת קבועה בה הוא מתגורר. עילת המעצר השנייה לה טוענת המדינה היא מסוכנותו של העורר. כך טוענת המדינה כי הגם שזוהי עבירת הרכוש הראשונה בגינה מועמד לדין העורר, הרי שנסיבות ביצועה מעידות על מסוכנותו: התפרצות לבית מגורים בו נמצאים דייריו, באישון לילה, תחת השפעת אלכוהול. מוסיפה וטוענת המדינה כי לאור התמכרותו של העורר לאלכוהול, אשר הביאה אותו לבצע את ההתפרצות דנן, אין כל בטוחה שהעורר לא יחזור על מעשיו גם בעתיד. מוסיפה וטוענת המדינה כי העובדה שמדובר בעבירת רכוש אין בה לשלול קיומה של עילת מסוכנות, וכי בעניין רוסלן לא נקבעה רשימת נסיבות סגורה לקיומה של עילת מעצר בגין עבירות רכוש. לבסוף, טוענת המשיבה כי לצד הטיעונים המשפטיים בדבר קיומה של עילת מעצר, מוכנה היא לפנים משורת הדין ולאור נסיבותיו של העורר להסכים לעריכת תסקיר מעצר בעניינו.

9.

הגם שהמשיבה הייתה נכונה לפנים משורת הדין להסכים לעריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, התנגד בא כוחו של העורר לעריכת תסקיר כאמור, ועמד על שחרורו של העורר בטענה כי לא מתקיימת בעניין מרשו כל עילת מעצר. יצויין כי בא כוח העורר אמר בדיון שבעל פה שנערך לפניי כי העורר יסכים להפקיד ערובה בסך של 1,000 ש"ח ולהתייצב במשטרה לצורך רישום ופיקוח.

דיון והכרעה

10.

דין הערר להידחות בכפוף לסייג שלהלן. מקובלת עליי עמדת המדינה לפיה קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר. ראשית, העורר הודה שהינו חסר כל ואין לו כתובת קבועה כאשר הוא נע ונד ותלוי בחסדיהם של אחרים. הואיל וכך, וללא שיכול היה העורר להצביע על מרכז חיים קבוע ויציב או להצביע על אדם כלשהו שיטול את הפיקוח עליו, הרי שקיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין. שנית, על פניו עולה כי העורר מכור לאלכוהול. בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת בא כוחו של העורר לפיה המשיבה לא הוכיחה התמכרות כאמור, שכן גם בדיון בבית משפט השלום מיום 22.3.2009 אמר הסנגור עצמו: "יש לו בעיה של אלכוהול", ואף בדיון בבית משפט השלום מיום 31.3.2009 אמר הסנגור: "אבקש לשחררו קודם ואז ימצא לעצמו מוסד לגמילה מאלכוהול". באמרות אלו הודה העורר כי הוא מכור לאלכוהול. לכאורה עולה כי התמכרותו כאמור היא המניע להתנהגותו העבריינית ולהתפרצות דנן, וכל עוד לא יטפל העורר בהתמכרותו הרי שלא יתאיין המניע לפעילותו העבריינית, ולאור כך הציבור ימשיך להיות חשוף לסכנה הנשקפת מהעורר. הואיל וכך, בנסיבות עניינו של העורר קיימת גם עילת מסוכנות המבססת את מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו.

לצערי, בא כוח העורר דחה את הצעתה של המשיבה אשר הייתה מוכנה לפנים משורת הדין להסכים לעריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר בשים לב לנסיבותיו. הנני סבור כי קיים אינטרס ציבורי בגמילתו של העורר מהתמכרותו לאלכוהול, שכן בכך ניתן יהיה להרחיקו מדבר עבירה ולאפשר לו להתחיל בשיקום חייו.

11.

כיוון שתסקיר מעצר הינו כלי חיוני לשם הערכת קיומה של חלופת מעצר, ובהינתן שסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים מחייב את השופט היושב לדין לבחון את האפשרות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, הרי שאין נפקות להתנגדותו של בא כוח העורר לערוך תסקיר מעצר בעניין מרשו. נוסף על כך, התנגדותו של בא כוח העורר לערוך תסקיר מעצר אינה רלוונטית נוכח הסמכות שהוענקה לבית משפט בערר על מעצר עד תום ההליכים להורות על עריכת תסקיר מעצר במסגרת סעיף 21א לחוק המעצרים, סמכות שבשיקול דעתו של בית המשפט.

12.

אשר על כן הנני מורה לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר, אשר במסגרתו יחווה שירות המבחן את דעתו באשר לתוכניות הגמילה השונות שבהן ניתן לשלב את העורר ובמיוחד יתן דעתו לתוכניות גמילה במסגרת מוסדות סגורים שיהיה בהם לענות על הקושי הנובע מעילות המעצר בעניינו של העורר. תסקיר המעצר יובא בפני בית משפט השלום אשר יבחן על פי שיקול דעתו בצירוף המלצות שירות המבחן האם יהיה זה נכון לשחרר את העורר לחלופת מעצר לשם שילובו בתהליך גמילה.