בש"פ 4252/08 אבי יוסף דהן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) בב"ש 20856/08 מיום 5.5.2008 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בקרית גת כתב אישום, המייחס לו עבירה של הפרת צו מאת בית משפט שנועד להגן על אדם, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של נהיגה פזיזה ורשלנית ברכב, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; ועבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 11.3.2008 ניתנה החלטה על ידי בית משפט השלום בקרית גת (ת.פ 691/07) לפיה, בין היתר, נאסר על העורר להיכנס לעיר קרית גת או ליצור קשר עם אשתו, איתה הוא מצוי בהליכי גירושין (להלן: המתלוננת), באופן ישיר או עקיף. ביום 5.4.2008 בשעה 18:00 או בסמוך לכך הגיע העורר לרחוב גבעתי בקרית גת כשהוא נוהג ברכב וקילל את המתלוננת. בהמשך, נהג הנאשם במהירות וברשלנות לעבר אחותה של המתלוננת, בהיותו פסול מלהחזיק רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח תקפה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום באשקלון בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 7.4.2008 בית משפט השלום באשקלון (כבוד השופטת ד' כהן) קבע כי קיימת תשתית ראייתית ופוטנציאל הרשעתי בעניינו של העורר. בנוסף קבע בית המשפט כי הצורך בהגנה על שלום המתלוננת גובר על אינטרס העורר. על כן, ולאור חומרת העבירות אשר מיוחסות לעורר, קבע בית המשפט כי מתקיימת עילה למעצר. עם זאת, בחן בית המשפט את חלופת המעצר שהוצעה בעניינו של העורר ושוכנע כי על אף הסיכון הגבוה הנשקף מן העורר, קביעת מארג של תנאים, לרבות איזוק אלקטרוני, יהיה בכוחם לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, כל זאת נוכח התאמת הערבים שהוצעו והיות הישוב המוצע רחוק גיאוגרפית ממקום מגוריה של המתלוננת. על כן, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר בתנאים הבאים: העורר ישהה ב"מעצר בית" מלא בישוב אדם, בפיקוח ערבים ובתנאי איזוק אלקטרוני, הפקדה כספית על סך 10,000 ש"ח, חתימה על ערבות עצמית על סך 50,000 ש"ח, ערבות צד ג' על סך 30,000 ש"ח שתיחתם על ידי הערבים, התחייבות הערבים להודיע על כל הפרה של תנאי המעצר, ואיסור על יצירת כל קשר עם מי מעדי התביעה.

יוער כי בית המשפט התייחס בהחלטתו לשני תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו של העורר, כאשר בראשון מבין השניים התרשם שירות המבחן כי ייתכן והרחקה גיאוגרפית תפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, ואילו התסקיר השני, שהווה תסקיר משלים לראשון, העריך לאחר התלבטות מסוימת כי על אף החלופות הטובות המוצעות, נותר בעינו הסיכון הנשקף מהעורר ועל כן לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחררו ממעצר.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ב"ש

20856/08), בטענה כי אין בחלופת המעצר ובתנאי השחרור שנקבעו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) קיבל את הערר בקובעו כי אין בתנאי השחרור שנקבעו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר וממעשיו. תחילה הדגיש בית המשפט את חומרת העבירות שמיוחסות לעורר ואת הסכנה הגלומה בו כלפי המתלוננת בפרט, וכלפי הציבור בכלל, לאור החשד כי נהג ללא רישיון נהיגה. עוד ציין בית המשפט כי תלויים ועומדים כנגד העורר ארבעה כתבי אישום אחרים, ששלושה מהם נוגעים לתקיפת המתלוננת ואשר בשניים מהם כבר הורשע. בית המשפט לקח בחשבון את העובדה כי מדובר בעבירות אלימות במשפחה, וכי בדרך כלל אין בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהנאשמים בעבירות כאלו. לבסוף הדגיש בית המשפט את העובדה כי תסקיר שירות המבחן השני לא בא בהמלצה לשחרורו של העורר. על כן, לאחר שקלול מכלול השיקולים, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי אין להסתפק בחלופת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

בא כוח העורר חולק על קיומן של ראיות לכאורה כנגד מרשו, כשלטענתו מדובר בראיות לא אמינות, כי ישנן סתירות בעדויות של עדי התביעה וכי התקיימו מחדלי חריקה משטרתיים רבים. לחלופין טוען הוא כי יש לאפשר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, נוכח העובדה כי נמצאה חלופה טובה בעניינו.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, אין בחלופה שהוצעה כדי לשלול את המסוכנות הנשקפת

מהעורר, הנלמדת מחומרת מעשיו.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפני, הגעתי לכלל מסקנה

כי דין הערר להידחות.

מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה שיש בהן כדי להצביע על ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. מהעובדה כי העד השלישי לא ידע לזהות את העורר בפירוש כאדם שהיה בזירת האירוע לא נובעת המסקנה כי העורר לא נכח שם. זאת ועוד, אין כלל לפיו המתלוננת, גם אם היא מעוניינת שהעורר יישאר במעצר, משקרת מכללא, כפי שהעורר מנסה לטעון. מסקנה זו מתחזקת, נוכח כישלונו של העורר להעלות טענת אליבי ברורה וחד משמעית, כי הרי אין באמירה של בני משפחתו של המשיב לפיה הוא היה, באופן כללי, בחדרו במושב כדי לשלול את האפשרות שהוא יצא מחדרו בלא שיידע אף אחד ונסע לקרית גת.

גם בכל הנוגע לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר איני מוצא מקום לסטות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי. כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של העורר מיום 30.4.2008, קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות על ידו וכי אף חלופה הכוללת הרחקה גיאוגרפית, פיקוח אישי ואיזוק אלקטרוני לא מאיינת את הסיכון שנשקף מהעורר. לזה יש להוסיף את העובדה כי אין זה כתב האישום הראשון שמוגש נגד העורר הנוגע לאלימות כנגד המתלוננת, וכי ישנן כבר שתי הרשעות כנגדו.

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הערר נדחה.