בש"פ 4338/06 ישראל שדה נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' רזון) מיום 27.4.2006, אשר דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום, אשר תוקן ביום 30.4.2006. כתב האישום פורש מסכת עובדתית קשה של היחסים בין העורר ואשתו (להלן: המתלוננת ). בני הזוג נשואים שמונה שנים, בשנה וחצי האחרונות הם פרודים, אך המשיכו להתגורר יחד. על פי המיוחס לו בכתב האישום, לאחר שהודיעה המתלוננת כי ברצונה להתגרש, אנס אותה העורר בכמה מקרים נפרדים , הכה אותה, עשה בה מעשים מגונים, ואף איים על חייה וחיי ילדיהם – כל זאת במהלך שנת 2005 ועד חודש ינואר 2006. המתלוננת הגישה תלונה כנגד העורר, ולאחר מעצרו, על פי כתב האישום, הטרידה מתא המעצר, ואף ביקש להזמין את רציחתה בעבור תשלום. בגין מעשיו אלו מיוחס לו ניסיון לשידול לביצוע עבירה וכן ניסיון לשבש הליכי משפט.

2.עם הגשת כתב האישום המקורי ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן נערך הדיון, וביום 5.2.2006 החליט בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בא כוחו, דאז, של העורר הסכים כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר, וכן שקיימת עילת מעצר. משום כך, עיקר הדיון נסב על שאלת חלופת המעצר. בית המשפט מצא כי למרות המלצת שירות המבחן, אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו הברורה של העורר:

אדם האונס פעם אחרי פעם את אשתו, אדם המונע מקנאה אובססיבית כלפי אשתו, תחושות ומטענים המובילים אותו לתקוף אותה בחלקי גופה, ולאנוס אותה לאחר שפרץ בבוטות לדירתם, מצביע על מסוכנות חסרת שליטה. הצהרותיו החוזרות ונשנות של המשיב, כי יקבור את המתלוננת עם ילדיה, מתיישבות להפליא עם מעשיו. עניין לנו במסוכנות שעל פני הדברים, לא ניתן להפיג בדרך של שחרור לחלופת מעצר. מעשיו של המשיב מצביעים כי ברגע של איבוד עשתונות ושליטה, פועל הוא בצורה נוראית ומסוכנת מאין כמותה. אין מנוס אלא להגן על המתלוננת בדרך של מעצרו עד תום ההליכים.

3.החלטה זו הייתה נשוא בקשה לעיון חוזר שהוגשה ביום 28.2.2006. ביום 8.3.2006 טרם ההכרעה בבקשה, החלה המשטרה לחקור את העורר בחשדות חדשים (להלן: החשדות המאוחרים ), שלבסוף הוספו לכתב האישום. ביום 10.3.2006 הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצרו של העורר בחשד לביצוע עבירות אלו, שנדונה בפני בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ד"ר א' סורקור). בית משפט השלום העיר כי הבקשה שהוגשה אינה משקפת את החשד האמיתי כנגד החשוד, כפי שעלה בדיון, והורה למשיבה לתקן את בקשתה. אף על פי כן, ולמרות הספקות באשר לביסוס חלק מהחשדות המאוחרים, בית משפט השלום מצא כי ביחס לחשדות אחרים ישנו "בסיס ראייתי מספק להמשך החקירה". משכך מצא, האריך את מעצרו של העורר עד ליום 12.3.2006 – מועד הדיון בבקשה לעיון חוזר שהוגשה. למחרת, ביום 11.3.2006 הגישה המשיבה בקשה מתוקנת להארכת מעצרו של העורר בגין החשדות המאוחרים, שנדונה בפני בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט י' קינר). בית משפט השלום ציין, כי בשל הדיון שעתיד היה להתקיים למחרת (12.3.2006) לא ניתן היה לקיים דיון בעניינו בפני בית משפט השלום באותו היום, ולפיכך האריך את מעצרו של העורר עד ליום 14.3.2006. אף על החלטה זו ערר העורר, ובקשתו נדונה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בתאריך 13.3.2006. בית המשפט המחוזי ביקר את ניהול ההליכים על ידי המשטרה "ההתנהלות בעניינו של העורר אינה בדיוק מעוגנת כמו גם לא נעה בנתיב שנסלל על פי ההלכה הפסוקה". הערר התקבל, אך בית המשפט ציין שלאור העובדה כי העורר נמצא במעצר עד תום ההליכים על פי החלטה אחרת, המשטרה יכולה להמשיך ולחקור את החשדות המאוחרים המיוחסים לו "ללא כל הפרעה, על פי צרכי החקירה בהתאם לחוק".

בהמשך, העורר פנה לבית משפט זה, וערר כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.2.2006, טרם שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בה. ביום 23.3.2006 החליט בית משפט זה (כבוד השופט א' א' לוי) זה כי טרם הבשילה העת לדון בבקשה, וכי יש להמתין להחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר יבחן את שאלת דיותן של הראיות בעניינו, וכלל ההתפתחויות בעניינו.

4.בתאריך 27.4.2006 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 5.2.2006. יצוין, כי באותה העת טרם תוקן כתב האישום. טענתו העיקרית של העורר בפני בית המשפט המחוזי הייתה, משעדותה של המתלוננת אינה נתמכת בממצאים רפואיים, חל כרסום בראיות לכאורה הקיימות כנגדו, ויש לשקול את שחרורו לחלופת מעצר מתאימה. בית המשפט סקר ארוכות את מכלול הראיות שהונחו בפניו: עדויותיה הרבות של המתלוננת, עדויותיהם של הוריה וחברותיה שתמכו בדבריה, וכן קלטת העימות בינה ובין העורר במשטרה. העורר מצידו, הכחיש את המיוחס לו, וטען כי המתלוננת היא שחפצה בקיום יחסי מין בעלי אופי אלים, ובמידה ונותרו סימנים על גופה, הרי שהם נעשו בהסכמתה. בית המשפט ציין:

התמונה המצטיירת מכלל העדויות שהוצגו לעיל בהירה. המבקש נהג כלפי אשתו באלימות בוטה. המשיב אנס, לכאורה, את המתלוננת, תוך שהוא מאיים לפגוע בחייה ובחיי הילדים. המבקש השמיע באוזני המתלוננת וקרוביה את חששותיו שלא יוכל לשלוט בעצמו, ואת רצונו העז לפגוע בה, על רקע קנאתו העזה כלפיה. התנהגותו של המשיב אפופה קנאה עזה המאפילה על אהבתו, ומגדילה עד מאוד מסוכנותו.

משזו הייתה מסקנתו של בית המשפט המחוזי, עמד על כך כי לא דיי בקשיים הראייתים עליהם הצביע העורר, בכדי להשמיט את התשתית הראייתית לכאורה הדרושה לשם מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין את החשדות המאוחרים כנגד העורר, והדגיש את החשש לחייה של המתלוננת, וכי על מנת להגן על חייה יש לעוצרו עד תום ההליכים, ודחה את בקשתו לעיון חוזר.

5.החלטה זו היא נשוא הבקשה שבפני. בין לבין תוקן כתב האישום כנגד העורר וכיום, כפי שצוין, כתב האישום כולל את האישומים בגין החשדות המאוחרים כנגד העורר. אף בפני חזר העורר על טענותיו לכרסום בתשתית הראייתית לכאורה, המצדיקה את שחרורו בתנאים מגבילים. טענותיו העיקריות עוסקות בהעדרם של ממצאים רפואיים, לאור האלימות הקשה המתוארת בעדותה של המתלוננת, אשר מצביעים על כרסום משמעותי בראיות. לשיטתו מקור התלונה הוא קנאתה של המתלוננת ביחסיו עם אחרת. נדבך נוסף אותו הציג העורר עוסק בחקירת המשטרה את החשדות המאוחרים כנגדו. העורר טוען כי הליך החקירה שהתנהל כנגדו היה בניגוד להוראות לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996; וזאת משום שבין תחילת החקירה בעניין החשדות המאוחרים, ועד הגשת הבקשה הראשונה לעצרו לצרכי חקירה עברו כ- 60 שעות. לא זו אף זו, הבקשה תוקנה והוגשה בשנית יום למחרת.

6.דין הערר להדחות. בהחלטתו מיום 27.4.2006, היא נשוא בקשה זו, נימק בית המשפט את החלטתו ארוכות. מסקנתו עולה מההחלטה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ואין מקום לסטות ממנה. בית המשפט בחן את הראיות לעומקן; עדויותיה הרבות של המתלוננת, בהן מתארת את האלימות שחוותה לפרטי פרטים, תיאוריה עיקביים ואף נתמכים בעדויותיהם של אמה, אביה וחברותיה אשר להם חשפה את סודה לאורך התקופה המדוברת; בעדותיה חזרה האם על התיאורים שנתנה המתלוננת, ציינה את "סימני המציצה" שראתה על עורפה של המתלוננת, סיפרה על שיחותיה עם העורר, שאת הנאמר בהם לא הכחיש העורר, אלא ביקש להמעיט מערכן; אביה של המתלוננת אישר כי שמע את האיומים שהשמיע העורר כנגד בתו וילדיהם, כי ביום האירוע האחרון, משפחדה מהעורר, ולבקשתה נחלץ לעזרתה בביתה; עוד אישרו חברותיה של המתלוננת כי ידוע להן על אופייה הקנאי של מערכת היחסים השוררת בין המתלוננת והעורר, וכי היא שיתפה אותן במה קרה לה בחודשים שקדמו לתלונתה במשטרה, בתיאוריהן איששו את גירסתה; קלטת העימות שנערך בין המתלוננת לבין העורר, וכן דו"ח ביצוע העימות מאת רס"ר סולימן. הנה כי כן, מסקנתו של בית המשפט המחוזי, באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורה, מעוגנת היטב בראיות. אומנם, העורר הצביע על קשיים במסכת ראייתית זו. אולם, בקשיים אלה לא דיי כדי לשלול את דיותן של הראיות לכאורה בשלב זה של הדיון. בפני בית משפט הוצגו בעבר ספקות דומים, במקרים אחרים, וכך נכתב:

משהציגה המאשימה תשתית ראייתית לכאורית, לא די בקשיים עליהם מצביעה ההגנה בחומר הראיות כדי להשמיט את התשתית הראייתית הלכאורית. על מנת לערער את התשתית הלכאורית לצורך ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים נדרשת ההגנה להראות בקע של ממש בתשתית הראיות, בקע שמאפשר כבר בשלב זה להעריך כי גם לאחר שתעובדנה הראיות במסגרת ההליך הפלילי, הסבירות כי הן תובלנה להרשעה אינה גבוהה (בש"פ 10638/05

נאיף גבוע נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

7.בנסיבות המקרה לא שוכנעתי כי חל כרסום בראיות לכאורה, בעוצמה הנדרשת בשלב זה, ודי בראיות שהובאו בתיק זה על-מנת להקים עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בנוסף, מסקנתו של בית המשפט המחוזי, באשר למסוכנותו הניכרת שאינה ניתן לאיון באמצעות חלופת מעצר מבוססת במצוי בפני. כתב האישום מתאר מסכת אירועים אלימים חוזרים ונישנים, בהם אף לא חשש העורר להתוודות על קשייו בשליטה על כעסו וכוונתו לפגוע במתלוננת ובילדיהם. משכך ובנסיבות העניין, קיים חשש לחייה של המתלוננת, ולא נראה כי די בחלופת המעצר המוצעת על-מנת לשלול חשש זה. לפיכך אין לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי. העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו.

8.כפי שצוין, הערר שבפני מכוון כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.4.2006, העוסקת בראיות לכאורה ועילת מעצרו ביחס לאישום המקורי כנגד העורר. חרף זאת, אתייחס לטענותיו של העורר באשר להתנהלות החקירה בחשדות המאוחרים כנגדו, שהוספו לכתב האישום. הערכאות הקודמות שעסקו בשאלה זו הביעו תמיהה וביקורת על התנהלות החקירה בעניין זה. אף מעיני לא נעלם הקושי. הצורך בקיום שלב של חקירה סמויה עשויה להסביר זאת. מכל מקום, הערר שהוגש בנושא ונדון בפני בית המשפט המחוזי ביום 13.3.2006 התקבל. אך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, באותה החלטה, העורר עצור עד תום ההליכים בהתאם לאישום המקורי שהוגש, כתב אישום זה שריר וקיים. שאלת מעצרו באישומים אלו, נבחנה על ידי כאן, והגעתי לכלל מסקנה כי בדין נעצר העורר עד תום משפטו.

הערר נדחה.