בש"פ 4350/99 פלוני נ. מדינת ישראל

1.העורר יליד 4.8.82 נעצר על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש. סירוטה) עד תום ההליכים נגדו. על כך הערר בפנינו.

העורר ואחר - נגדו הוגש כתב אישום נפרד - נאשם בקשירת קשר לבצע פשע והצתה שארעה ב25.5.99-. הרקע להאשמות אלה מתחיל בתגרה שארעה ב - 1/99, בה - לפי הטענה - קשר העורר יחד עם שנים אחרים לפגוע בקטין אחר. העורר אכן דקר את הקטין. בעקבות אותו מקרה, הוגשו נגד השלושה כתבי אישום כאשר נגד אחד מהם (להלן: אבי) הוגש כתב אישום נפרד על-מנת שיעיד נגד העורר במשפטו. על פי הטענה, קשר העורר קשר עם אחר במטרה למנוע מאבי להעיד נגדו. הקשר הוצא לפועל בכך שהעורר וחברו הכינו בקבוק תבערה, מילאוהו בחומר דליק, תחבו סמרטוט בקצהו וזרקוהו בשעות הבוקר המוקדמות של ה25.5.99- לעבר ביתו של אבי בעוד בני הבית ישנים במקום, לאחר מכן נמלטו ברכב שהמתין להם בקרבת מקום. הבקבוק התלקח, פרצה דליקה, נגרם נזק לרכוש ולא לנפש שכן הדליקה כובתה.

2.הסניגור המלומד ריכז את הערר בחלופת מעצר. לטענתו, אין להתייחס בחומרת יתר לעבירה שבוצעה ב1/99-, שכן אחד משותפיו לעבירה של העורר נשפט, הודה ונדון למבחן ללא הרשעה והעורר עצמו שוחרר אז למעצר בית מלא שהוחלף במעצר בית חלקי. על טענות אלה ניתן לומר כי אין בפנינו חומר המתייחס לאותה עבירה וההליכים בעקבותיה וכי יש פן לחומרה לחובת העורר, בכך שהעורר עבר את העבירות המיוחסות לו ב5/99- כשהוא מפר את תנאי מעצר הבית, שהוטל עליו בגין העבירה המיוחסת לו מ1/99-.

3.הסניגור הוסיף והדגיש את גילו הצעיר של העורר שהיה קטין בשעת מעשה וכן ציין כי שותפו לעבירה בוגר ממנו, (הוא היה בן 18) ושוחרר למעצר בית מלא לאחר שהתקבל עררו לבית משפט זה (בש"פ 3985/99 אביחי עוזיאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). לטענתו, יש לנהוג באותו אופן גם בעורר, קטין שגדל במציאות קשה מאוד, לא גיבש זהות עבריינית, עבד במוסך השייך לעירית תל-אביב ומאז מעצרו נפלט ממסגרת זו. כיום, מבקש הסניגור לשים את הדגש על אפשרות שיקומו של העורר הרוצה בכל מאודו להשתקם, כאשר המשך מעצרו יסכל כל סיכוי לשיקום וכאשר קיימת חלופת מעצר רצינית וחיובית. החלופה המוצעת היא, שהות בפונדק בערבה באחריותו של בעל הפונדק מר רימון שמעון, ידידו של אבי העורר, שם ניתן לפי ההצעה להחזיקו בתנאים של ריחוק וניתוק, כאשר בעל המקום נוטל אחריות מלאה עליו. שירות המבחן שאינו מכיר את המקום נמנע מלהמליץ על המקום כמתאים והותיר לבית המשפט להתרשם מבעל המקום.

4.ב"כ המשיבה הדגיש את חומרת העבירה, את הגוון הפלילי הקשה והמיוחד של הניסיון להפחדת עד על ידי מעשי אלימות מסוכנים כדי למנוע ממנו להעיד, כאשר מאחוריו של העורר תלויה עבירה אחרת של אלימות, קשה לא פחות; את העובדה שהמעשה בוצע כאשר העורר אמור היה להיות במעצר בית מלא; את התכנון שהעבירות הצריכו ואת אי התאמת המקום המוצע כחלופת מעצר.

5.התלבטתי לא מעט בעניין שלפני שיש לו פנים לכאן ולכאן. טענות כל אחד מן הצדדים כבדות משקל הן. מחד, נער צעיר, בתחילת דרכו בחיים, המגלה דפוסי התנהגות א-סוציאליים ללא יחס לזולת וללא מעצורים מוסריים ואחרים ומאידך העדר הזדמנות לבנות מערכת נורמות וערכים על רקע קשייו המשפחתיים והמערכת המשפחתית הבעייתית הקשה בה גדל, כשהאב ריצה שנות מאסר מרובות בעבר. מעל ומנגד עומדת חומרת העבירות ומסוכנותו של העורר לציבור כאשר הוא פועל כנטול מעצורים ועכבות.

אכן, יש להניח כי השהיה הממושכת במעצר לא תסייע לעורר לעלות על דרך הישר ואילו קיים היה סיכוי לאפשרות לשקמו על ידי הימנעות ממעצרו ראוי היה לבחור בה ובלבד שלא יהיה בכך כדי לסכן את הציבור ואת יחידיו .

6.השופטת המלומדת מנתה את כל השיקולים לכאן ולכאן ופרטה ונמקה אותם אחד לאחד כשהיא מאזכרת את הפסיקה הנוגעת לעניין, שמדרך הטבע אינה אחידה בתוצאתה משום השוני בנסיבות בין מקרה למקרה. אכן, ההלכה פסוקה וידועה היא והשאלה היא, יישומה על נסיבות כל מקרה ומקרה הנבדק לגופו.

בסופו של דבר הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא ואין לשחרר את העורר בתנאים.

הטעמים לכך הם בקצרה כדלקמן: ראשית, קיים שוני מהותי בין שותפו של העורר לבין העורר. על אף שהשותף בוגר והעורר קטין, הבדל הגילים ביניהם הוא כשנה ואינו משמעותי. השותף איננו נאשם בעבירה שבוצעה ב1/99- אותה ביצע העורר עם שני שותפים אחרים. העורר היה הדומיננטי מבין השנים משום שהאינטרס למנוע את עדות העד, היה שלו ולא של השותף שלא נאשם בעבירות בהקשר להן היה אמור העד להעיד. על השותף ששוחרר נאמר בהחלטתי מיום 22.6.99:

"... הוא כבן 18 ובעת המעשה המיוחס לו היה תלמיד כיתה י"ב ועמד בפני בחינות בגרות, אותן ככל הנראה הפסיד. זו לו הפעם הראשונה שהסתבך עם החוק ואין לו עבר פלילי. על פי תסקיר המבחן חי העורר חיים נורמטיביים עד המקרה. ככל הנראה נקלע הוא לחברה בלתי מתאימה, שכן, הקטין שהיה איתו, היה משוחרר בערובה בשעת המעשה. מנהלת בית הספר בו למד העורר מסרה חוות דעת חיובית עליו" (בש"פ 3985/99 לעיל).

לפיכך אין להשוות בין השניים.

7.המאפיינים של המעשים נשוא העבירה מ1/99- חוזרים על עצמם אצל העורר. העורר היה נתון במעצר בית חלקי ובצע את העבירות המיוחסות לו תוך הפרת תנאי המעצר, ואין זו הפרה גרידא אלא הפרה לשם ביצוע עבירה אלימה. עבירה זו כשלעצמה מאופיינת באותו חוסר מעצורים ובאותן נורמות מעוותות של דפוס התנהגות עבריינית. ההצעה לחלופת מעצר בערבה איננה מבטיחה את תכלית המעצר, שכן, לפי התיאור, המקום הוא פתוח ומתגוררת בו קהילה בת כמה עשרות משפחות והוא משמש מרכז לתיירות ומבקרים רבים חולפים בו. במסגרת כזו, קשה להבין כיצד ניתן לשמור את צעדיו של העורר. אכן, העורר זקוק לשיקום אך, ככל הנראה, אין מנוס מכך שתהליך זה ייעשה לאחר שיסתיימו ההליכים נגדו. עד אז, יש להגן על החברה מפניו.

אשר על כן, הערר נדחה.